רע"פ 6096/08 עזרא עורקבי נ. מדינת ישראל

נגד המבקשים ואחרים הוגש בשנת 2004 כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה (פ' 1036/04), בגין עבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 145 ו- 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

על פי המתואר בכתב האישום, נבנה על חלקה שחוכרים המבקשים מבנים החורגים מהיתר הבניה שניתן בכך שבנויים הם מקירות העשויים מלוחות בטון ומאיסכורית ורצפת בטון, במקום "חממה", כן נעשה במבנים שימוש החורג להיתר ולתוכניות.

בין הצדדים נתגבש הסדר טיעון על פיו תוקן כתב האישום, נמחקו חלק מן הנאשמים, הוטלו קנסות והוסכם כי יינתן צו האוסר את השימוש החורג ולהתאמה לתנאי ההיתר אך ביצועו יידחה ב-15 חודשים. עקב הסדר הטיעון הודו המבקשים במיוחס להם וביום 25.4.2004 הורשעו הם על ידי בית משפט השלום בעבירות נשוא כתב האישום (כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט ).

בגזר הדין ציין בית משפט השלום כי הוא מאשר את הסכם הטיעון אולם בסעיף 2 לגזר הדין כתב כי "ניתן בזה צו להתאמה להיתר כמפורט בכתב האישום, אולם צו זה לא יכנס לתוקף לפני חלוף 15 חודשים מהיום על מנת לאפשר לנאשמים להכשיר את הבניה.". לא הוגש ערעור על פסק הדין (להלן: פסק הדין ).

אקדים ואציין, כי עיקר טענתם של המבקשים נשענת על כך שאין מצוין בפסק הדין במפורש כי ניתן צו להפסקת השימוש החורג במבנה.

לאחר מתן פסק הדין, פעלו המבקשים להכשרת הבניה וקבלת היתר לשימוש אותו עשו במבנה. אולם, הדבר לא עלה בידיהם במסגרת העיכוב שניתן לביצוע הצו ומכאן שפנו הם מספר פעמים בבקשות להארכת מועד כניסתו לתוקף אשר בית המשפט השלום ברמלה נעתר להן. יצוין כי בבקשות אלו התייחסו המבקשים לפסק הדין כאילו יש בו אף צו להפסקת השימוש החורג במבנה.

להשלמת התמונה יצוין כי התוכנית אותה הגישו המבקשים נדחתה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובניה והמבקשים הגישו בענין עתירה מנהלית אשר נדחתה ביום 12.12.2007. ערעור על כך תלוי ועומד בפני בית משפט זה (עע"מ 10590/07).

ביום 27.12.2006 במסגרת בש 5890/06, ניתנה החלטה של בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ל' פרנקל ) בה דחתה היא את בקשתם הנוספת של המבקשים להארכת מועד כניסתו של הצו לתוקף. במסגרת בקשתם זו טענו המבקשים לראשונה כי אין למעשה בפסק הדין צו האוסר שימוש חורג במבנה. כמו כן העלו המבקשים טענות שונות לפיהן עומדים המבנים הקיימים בהיתרים שניתנו כפי שאף עולה מן העובדה שקיבלו הם טופס 4 למבנה וכי הרסו הם סככות שחרגו מהיתרי הבניה ובכך בוצע למעשה פסק הדין במלואו. נטען גם כי מ דובר בבניה ישנה שכל עבירה בגינה התיישנה עוד טרם הגשת האישום נגדם. המבקשים אף פירטו את מאמציהם להשגת שינוי ייעוד הקרקע וכי על אף שהתוכנית שהגישו נדחתה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, הגישו הם עתירה מינהלית בענין וסבורים הם כי סיכוייהם טובים לקבל אישור לשימוש חורג ולאישור התוכנית אותה הגישו.

בית משפט השלום דחה כאמור את בקשתם של המבקשים כשהוא מפרט כי לטעמו האיזון בין אינטרס הפרט ואינטרס הכלל בענין מוביל למסקנה כי אין עוד לאפשר את דחיית מועד תחולתו של הצו. לענין יתר טענות המבקשים קבע בית המשפט כי לא ניתן לומר שהמבנה הולם את היתר הבניה אשר התייחס לבניית "חממה" בלבד, זאת אף לאור הודאתם של המבקשים במסגרת הסדר הטיעון בעובדות כתב האישום אשר התייחס לכך. כן נקבע, כי לאור החלטות הוועדות התכנוניות לא ניתן לומר כי סיכוייהם לקבל את ההיתרים המבוקשים טובים הם. בענין הטענה כי פסק הדין אינו כולל כלל צו האוסר את השימוש החורג במבנה, קבע בית המשפט כי בחינה קפדנית של פסק הדין מעלה כי אין לקבל פרשנות זאת בשל העובדה שלשון פסק הדין מפנה לכתב האישום: "צו התאמה להיתר כמפורט בכתב האישום" הכולל אף את איסור השימוש. כמו כן התייחס בית משפט השלום אף להתנהגותם של המבקשים עצמם אשר ממנה עולה כי גם הבינו את פסק הדין ככולל אף צו לאיסור שימוש חורג במבנה.

על החלטת בית המשפט המחוזי ערערו המבקשים בפני בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"א 2357-11-07). במסגרת הדיון צמצם בא כוח המבקשים את הערעור לטענה כי לא ניתן היה לקרוא לתוך פסק הדין צו לאיסור השימוש החורג במבנה. זאת, היות ופסק הדין הפך לחלוט, לא הוגש עליו ערעור במועד ואף לא הוגשה בקשה לתיקונו על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים וקבע כי מקובלת עליו פרשנותו של בית משפט השלום. זאת, הן לאור התנהגות המבקשים עצמם אשר מבהירה כי כך ראו אף הם את פסק הדין. הן מניתוח פסק הדין עצמו, בו התייחס בית משפט השלום לכך שמאמץ הוא את הסדר הטיעון שכלל צו כאמור ללא שסייג זאת אף ששגה ולא ציין זאת במפורש, והן לאור התוצאה הנובעת מקבלת הפירוש שהציעו המבקשים שהציבור אינו יכול לעמוד בה.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפני בגדרה חוזרים המבקשים על טענתם האמורה כי משהפך פסק הדין לחלוט, לא ניתן היה לתקנו ולקרוא לתוכו דברים שאינם בו מכוח "אומד דעת הצדדים" כפי שעולה היא מהסדר הטיעון או אף מהתנהגותם של המבקשים לאחר מכן. לא ניתן אף לשיטתם לתקן את פסק הדין בשל העובדה שנתגלתה טעות גלויה על פני הפסק או בשל תוצאתה של טעות זו מקום שאין זה ההסדר הקבוע בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. בנוסף לטענה זו העלו המבקשים בבקשה אף טענות לפיהן למעשה אין המבנה הקיים חורג מן ההיתר שניתן להם וכי בית המשפט המחוזי התעלם מן העובדה כי הם הגישו ערעור על דחיית העתירה המינהלית התלוי ועומד כאמור בפני בית משפט זה.

מנגד טוענת המשיבה כי אין הבקשה מעלה ענין המצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. לגופו של ענין נטען כי לאור התנהלות המבקשים לאורך התקופה שחלפה ממועד מתן פסק הדין מנועים הם מהעלאת הטענה כי אין בו צו לאיסור השימוש החורג במבנה. כן נטען כי ברורה כוונת פסק הדין לאור הנסיבות האופפות אותו ובעיקר הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, וכי אף אם ייקבע שנפל בו פגם הרי שמ דובר בפגם מזערי שאין בו כשלעצמו להוביל לקביעה כי לא הוטל צו הפסקת שימוש, מה גם שלמבקשים לא נגרם כל עיוות דין בענין. בענין יתר טענות המבקשים נטען כי משויתרו הם על הטענות בערעור בפני בית המשפט המחוזי אין הם יכולים להעלותן שוב במסגרת זו וכי לגופו של ענין לאור פרק הזמן שחלף והארכות שניתנו ולאור העובדה שלא ניתן לומר שמתן ההיתר לבניה הבלתי חוקית מצוי בהישג יד, אם בכלל, יש לדחות את בקשת המבקשים אף לגופה.

נעתרתי לבקשת המבקשים להגיב לתגובת המשיבה והם עשו כן. בתגובתם זו חזרו הם על הטענה כי לא ניתן לתקן טעות בפסק הדין משהפך הוא חלוט אף אם נכון הוא שכוונת הצדדים בהסדר הטיעון הייתה אחרת וזאת לאור העיקרון בדבר סופיות הדיון.

עיינתי בבקשה, בתגובות ובהחלטות בתי המשפט השלום והמחוזי ונחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת

חניון חיפה )). בענייננו, לא מצאתי כי בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. טענתם המרכזית של המבקשים היא כי לאור הוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט, לא ניתן לתקן את פסק הדין משהפך הוא לחלוט. אין אני סבור כי שאלה זו היא שעומדת בפני. מעיון בפסק הדין עולה כי אף שנכון שקיימת בו חוסר בהירות מסוימת, אין המסקנה מכך שהוא איננו כולל צו לאיסור השימוש החורג במבנה. נהפוך הוא, בית משפט השלום ציין בפסק הדין כי הוא מאמץ את הסדר הטיעון ואף הפנה לנוסח כתב האישום אשר התייחס במפורש לאיסור על השימוש החורג. מכאן, שלמרות טענות המבקשים אין מ דובר

לעשה בתיקון פסק הדין אלא בפעולה על פי הקבוע בו. אציין גם, כי יש טעם לפגם בהתנהלותם של המבקשים אשר העלו טענה זו לראשונה רק שנתיים וחצי אחרי מתן פסק הדין ולאחר שמהתנהלותם עד למועד זה ברי כי אף הם הבינו את פסק הדין ככולל צו איסור שימוש חורג במבנה. עתה מנסים הם להיתלות בהשמטה מקרית בניסוחו של פסק הדין אשר אין בה כאמור בכדי לשנות מתוצאתו האופרטיבית. אין זו התנהלות מקובלת.

בענין יתר טענות המבקשים, משלא עמדו הם על טענות אלו בערעור בפני בית המשפט המחוזי אין מקום להידרש אליהם במסגרת זו. יתרה מכך מתגובת המבקשים לתגובת המשיבה נראה כי אין הם עומדים על טענות אלו אף לפני. על כל פנים, אף לגופן לא ראיתי בטענות אלו משום עילה המצדיקה מתן רשות ערעור בהתאם להלכת חניון חיפה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

החלטתי מיום 9.7.08 מבוטלת בזה. הצווים נשוא הבקשה יכנסו לתוקפם תוך 30 יום מהיום.