רע"פ 6133/06 עבדאלנאסר אסלאן נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 26.8.03, לבית-משפט השלום בבית שאן כתב אישום (תיק עמק 20761), המייחס לו עבירה של אי קיום צו בית-משפט לפי סעיפים 205 ו- 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

לפי הנטען בכתב האישום, בהחלטת בית-משפט השלום בטבריה מיום 20.2.1994 (ת.פ. 5/94) ניתן גזר-דין המצווה על המבקש להרוס, עד ליום 20.8.1996, יסודות וקורות קשר התוחמים שטח של כ- 100 מ"ר, שבנה ללא היתר בניה (להלן: המבנה א') במקרקעין הידועים כחלקה 72 בגוש 15568 בכפר מג'אר (להלן: המקרקעין). בהחלטת בית-משפט השלום בטבריה מיום 8.7.1999 (ת.פ. 68/97) ניתן גזר-דין, המצווה על המבקש להרוס, עד ליום 1.6.2000, יציקת תקרה עם ציפוי אבן וחלק מהקירות, שבנה ללא היתר בניה מעל מבנה א' (להלן: המבנה ב'). בהחלטות בית-המשפט מיום 15.5.02 ומיום 10.7.02 (ת.פ. 994/01) ניתן גזר-דין, המצווה על המבקש להרוס, עד ליום 15.5.03, קומה א' בשטח של כ- 100 מ"ר (להלן: מבנה ג') שבנה ללא היתר בני מעל מבנים א' ו-ב', המיועדים להריסה. עוד נטען בכתב האישום, כי עד ליום 1.6.2003 לא הרס המבקש את המבנים א', ב' ו-ג' ולא קיבל היתר בניה למבנים ובכך הפר את צווי ההריסה הנ"ל ביודעין.

בית-משפט השלום בבית שאן (כבוד סגנית-הנשיא ע' מרדכי) הרשיע, ביום 24.2.05, את המבקש – על-פי הודאתו – בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ודחה את הדיון להשלמת טיעון לעונש וציין במפורש, כי הובהרה למבקש חובת התייצבות ותוצאות אי התייצבות כאמור. בית-משפט השלום אף הזהיר את המבקש, לאור העדר הופעותיו הרבות בתיק, שבהעדר הופעה מטעמו במועד הנדחה, בית-המשפט לא יהסס להוציא נגדו צו הבאה ללא שחרור.

ביום 22.12.05 גזר בית-משפט השלום את דינו של המבקש והטיל עליו את העונשים הבאים:

א.הפעלת מאסר על תנאי של 7 חודשים, שהוטל עליו בתיק פלילי 994/01.

ב.מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים, כאשר תקופה זו תרוצה בחופף עם המאסר על תנאי שהופעל כאמור.

ג.מאסר על תנאי של 12 חודשים והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור במשך 3 שנים עבירות על סעיפים בהם הורשע בתיק זה ויורשע בהם בין בתקופת התנאי ובין לאחריו.

ד.חתימה על התחייבות כספית בסך 100,000 ש"ח להימנע תוך 3 שנים מלעבור עבירה על סעיפים בהם הורשע.

בית-משפט השלום אף המליץ לוועדה לתכנון ובניה בסוף גזר-הדין, כי הגם שיש במתן ארכות נוספות משום פגיעה בכוונת המחוקק ובאינטרסים ציבוריים לסילוק מבנים מסוג אלה, להמתין בטרם נקיטת הליכים נוספים כנגדו בגין אי קיום הצווים, תקופה של 12 חודש.

על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא י' כהן והשופטים ה' ח'טיב וא' הלמן) מחק, ביום 11.7.06, את הערעור, לאחר שהמבקש לא התייצב ללא כל בקשה וללא רשות, וכך קבע:

"תיק זה רצוף דחיות.

ראשיתו במועד שנקבע ליום 21.2.06 ובעקבות כך, כעולה מפרוטוקול בית המשפט רצף של דחיות לרבות בדיון האחרון בו טען המערער לאי התייצבות עקב מצב רפואי.

היום, למרות שב"כ המערער טרח ותיאם איתו התייצבות, המערער לא מתייצב ללא בקשה וללא רשות.

בצדק מציינת עו"ד זלצר כי על אלה יש גם להוסיף את התנהלותו של המערער בבית משפט קמא נשוא אי התייצבויות חוזרות ומכל אלה ובמכלול המונח בפנינו בתיק זה, אנו מורים על מחיקת הערעור.

עיכוב המאסר בטל בזאת."

עם זאת, לאור עמדת בא-כוח המשיבה ולאור תקופת המאסר הקצרה שהוטלה על המבקש, נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה לעיכוב ביצוע, בכפוף לכך שהמבקש יפקיד סך של 15,000 ש"ח להבטחת התייצבותו לריצוי העונש בתאריך 24.7.06.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר הוגשה רק היום, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח המבקש, טעה בית-המשפט המחוזי משהורה על מחיקת הערעור ללא דיון בו לגופו של עניין, שכן ביום הדיון חש המבקש ברע והועבר לקבלת טיפול רפואי דחוף. עוד לטענתו, אי התייצבות המבקש לדיון בפני בית-המשפט המחוזי אינה נעוצה בזלזול מטעמו, אלא דווקא נעוצה בסיבה שלא היה למבקש שליטה עליה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקש לא קיים צו בית-משפט והורשע בדין על-פי הודאתו. משלא הופיע המבקש לדיון שנקבע ליום 14.10.04 בפני בית-משפט השלום, הוצא נגדו צו הבאה. צו זה לא הביא להופעת המבקש לדיונים במועדם. רק ביום 22.2.05, לאחר ביצוע צו ההבאה, הופיע המבקש והתנצל שהוא לא הופיע יום קודם לכן, כאשר המועד נקבע לדיון. טענה זו הייתה דומה לטענה שטען המבקש עוד קודם לכן בקשר לדיון שהיה קבוע ליום 16.1.05. עם זאת, נעתר בית-משפט השלום לבקשתו לבטל את צו ההבאה. ביום 24.2.05, לאחר מתן הכרעת הדין, הזהיר בית-משפט השלום את המבקש, כי לאור העדר הופעותיו הרבות בתיק, אם יעדר המבקש במועד הנדחה, בית-המשפט לא יהסס להוציא כנגדו צו הבאה ללא שחרור. או-אז, ביקש המבקש לדחות את הטיעון לעונש, על-מנת לאפשר לו להתקדם בהליך התכנוני ולנסות לקבל את היתר הבניה. המבקש מצידו הצהיר שהוא יופיע בעתיד ללא בעיות נוספות. הדיון נדחה ליום 16.5.05, אולם המבקש לא הופיע גם במועד זה ובית-המשפט נאלץ להוציא צו הבאה כנגדו. עם הוצאת הצו, אותר המבקש והובא לדיון שנערך ביום 22.12.05, מועד בו ניתן גזר-הדין.

ואם בזאת לא סגי. בית-המשפט המחוזי אף החליט למחוק את ערעורו של המבקש מן הטעם, כי התיק רצוף דחיות וכי המבקש לא התייצב לדיון גם בפניו, הגם שלא הגיש כל בקשה וללא רשות. לבסוף, למרות העדר התייצבותו של המבקש, הורה בית-המשפט, ביום 11.7.06, לעכב את ביצוע מועד התייצבותו לתחילת ריצוי עונשו ליום 24.7.06.

משום מה, הגם שפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתן כבר ביום 11.7.06, מצא המבקש להגיש את בקשת רשות הערעור רק היום, יום לפני תחילת ריצוי מאסרו של המבקש.

בנסיבות אלה, בהן המבקש בחר שלא להתייצב לדיונים הן בפני בית-משפט השלום והן בפני בית-המשפט המחוזי, וזאת הגם, שבתי המשפט נעתרו לבקשותיו החוזרות ונשנות לדחות את מועדי הדיונים ולאחר שבית-משפט השלום הזהיר אותו, כי לא יהסס להוציא כנגדו צו הבאה ללא שחרור, התנהגותו של המבקש בכל הקשור להופעות לדיונים, בכך שלא הופיע לדיונים למרות שהוזמן כדין ובכך שהתחייב בפני בית-המשפט כי יופיע לדיון, וחזר ולא הופיע, מצביעה על ניסיון מצדו להאריך את הדיון שלא לצורך ובמיוחד מעידה על זלזול משווע בבית-המשפט.

מטעמים אלה, בקשת רשות הערעור נדחית. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.7.06, יישאר על כנו.