רע"פ 6138/09 איליה פרדזב נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, במספר עבירות של החזקת סם מסוכן מסוג חשיש לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, תשל"ג–1973. במסגרת ההסדר שגובש בין הצדדים, הגיש שירות המבחן שני תסקירים מהם עלה כי המבקש לא הביע נכונות להשתלב בתהליך שיקומי. לאחר ששקל את נסיבותיו האישיות ועברו המכביד של המבקש, דן אותו בית-משפט השלום בנצרת ל-6 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 2,500 ש"ח והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך שנתיים לאחר שישוחרר ממאסרו. בנוסף, הופעל מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים, מחציתו במצטבר ומחציתו בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת בה עתיד המבקש לשאת עומדת על 8 חודשים. ערעור שהגיש המבקש כנגד גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי.

2.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו הטענות שנטענו בפני ערכאות קמא, ולכך אין בידי להיעתר. כידוע, הלכה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), למעט מקרים חריגים. לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים. מעבר לדרוש אוסיף, כי משתי ערכאות קמא לא נעלמה העובדה כי פגיעתו של הסם בו עשה המבקש שימוש פחותה מזו הנגרמת על ידי סמים אחרים. אולם, חזרתו של המבקש לשימוש האסור – לאחר שריצה תקופת מאסר – כמו גם חוסר נכונותו להשתלב בתהליך שיקומי, חייבו את גזירתו של מאסר ממש, ולא מצאתי כי בעניין זה חרג בית משפט השלום לחומרה מרמת הענישה הנוהגת.

הבקשה נדחית אפוא, ועימה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.