רע"פ 6141/09 עמאר סלהב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (פ 1171/07) בגין עבירה של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 [להלן: חוק הכניסה לישראל ].

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 6.5.2006 בשעה 20:20 לערך, הסיע המבקש ברכבו תושבים זרים שאין ברשותם אישורי כניסה ושהייה לישראל כדין, לתל-אביב ולאשדוד.

ביום 17.3.2008 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' שלו-גרטל ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, וזאת על סמך הודאתו. ביום 11.1.2009 גזר בית משפט השלום על המבקש שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל; וקנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו. בית משפט השלום עמד על כך שאין במקרה הנוכחי מקום לסטות מן הכלל כי המבצע עבירה יורשע בגינה, על אף המלצת שירות המבחן בעניינו, אך משום שהדבר יפגע בסיכוייו להוציא רישיון נהיגה על אוטובוס. באשר לעונש הראוי, בית משפט השלום קבע כי יש להתחשב לקולא בכך שהמבקש הודה במעשיו, שהינו בחור צעיר ללא עבר פלילי, ושהוא נתפס מאות מטרים בלבד לאחר שהעלה את נוסעיו לרכב, ובטרם קיבל תשלום על הנסיעה.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה ל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 4159/09). ביום 8.6.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי ו י' נועם ) את הערעור, בכך שגזר על המבקש 45 ימי מאסר בפועל, נוסף על עונש המאסר על תנאי והקנס אשר גזר עליו בית משפט השלום. בית המשפט

המחוזי קבע כי לפי הפסיקה, העבירה של הסעת תושב זר הינה "מכת מדינה" אשר העונש הראוי לה, על פי רוב, הינו מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי במקרה הנוכחי אין נסיבותיו הפרטניות של המבקש מצדיקות סטייה ממדיניות ענישה זו. עם זאת ציין בית המשפט

המחוזי כי נסיבותיו האישיות של המבקש והודאתו נשקלו לקולא, בקובעו את אורכה של תקופת מאסרו בפועל.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו שלא כדין, לאור הפער הניכר והחריג בין העונש אשר גזר עליו, לבין העונש שהושת עליו בבית משפט השלום. עוד טוען הוא, כי הלכה פסוקה היא שבמקרים העוסקים בעבירה של הסעה שלא כדין יש לבחון כל מקרה לגופו, ואילו כאן לא התחשב בית המשפט המחוזי בנסיבותיו. כמו כן נטען כי בעקבות השיפור במצב הביטחוני בישראל, יש לתת משקל פחות לשיקולים הביטחוניים אשר עומדים בבסיס מדיניות הענישה המחמירה לעומת מקרהו הפרטי של המבקש.

דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. אמנם, הצדק עם המבקש כי לפי ההלכה אשר נקבעה ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.2006) (להלן: פרשת אבו סאלם ), אין לקבוע מסמרות לעניין עונש המאסר המגיע לעובר על חוק הכניסה לישראל, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו הספציפיות. עם זאת, בית המשפט המשיך וציין את הדברים הבאים:

"יש לתת ביטוי לנסיבותיו האישיות של העבריין, בהן גילו, מצב בריאותו, מצבו המשפחתי ועוד כיוצא-באלו נסיבות שלעניין. נסיבות אלו - ונסיבות דומות להן -אף שאין בהן, כשלעצמן, כדי לשלול הטלתו של מאסר בפועל, אפשר יביאו להקלה במשך תקופת המאסר, ובמקרים המתאימים יחייבו הטלתו של עונש קל יותר. מישקל רב יש ליתן, כמובן, לנסיבות ביצוע העבירה ולמניעיו של העבריין, ובייחוד נתחשב בסיכון שיצר הנאשם לשלום הציבור. כך, למשל, פלוני שבעצימת עיניים הסיע אדם זר משיטחי האזור אל תוך ישראל, נוטל על עצמו סיכון רב שכן אין לו כל ערובה כי הנוסע אינו נושא עימו מיטען חבלה. פלוני יישפט אפוא לחומרה ומדיניות הענישה תיושם עליו במלואה.".

במקרה שלפניי, בית המשפט המחוזי בחן ולא מצא בנסיבותיו האישיות של המבקש סיבה לחרוג ממדיניות הענישה הנקוטה על דרך הכלל, הכוללת עונש של מאסר בפועל. אף על פי כן, בית המשפט

המחוזי התחשב בנסיבותיו האישיות, ועל בסיסם קבע תקופת מאסר קצרה יחסית, של 45 ימים. בכך יושמה ההלכה שנקבעה בפרשת אבו סאלם כראוי, וכן לא נוצר פער ענישה ניכר בין גזר דינה של הערכאה הדיונית וגזר דינה של ערכאת הערעור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.