רע"פ 6142/11 אליהו חיים הרבסט נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא יפה-כ"ץ והשופטים צלקובניק ושפסר) מיום 10.7.11, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום (השופט אקסלרד) מיום 3.1.10 בתיק ת"פ 2984-05.

ב.

עניינה של הבקשה, פסיקת פיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בראש הבקשה הוצבה השאלה, האם במקרה שבו, במסגרת הליכי מעצר, קבע בית משפט השלום כי קיימות בתיק ראיות לכאורה, ולאחר מכן חזר וקבע כי אין בתיק ראיות כאמור, מתקיים במקרה של זיכוי בסוף ההליך התנאי "שלא היה יסוד להאשמה" המצדיק פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק. בהמשך הבקשה נטען, כי מתקיימת גם חלופת הפיצוי הנוספת: "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

ג.

ואולם, לאחר העיון בבקשה ובהחלטות המנומקות והמפורטות שנתנו הערכאות הקודמות, אין בידי להיעתר לבקשה. המבקש הועמד לדין - ובמסגרת זו נעצר למשך כחודשיים ימים, אף שיכול היה להשתחרר זמן רב לפני כן, כשבוע לאחר מעצרו - בעבירות התפרעות והפרעה לשוטר במסגרת הפגנה ב-16.5.05 נגד תכנית ההינתקות של אותה שנה; ראו בש"פ 6171/05 הרבסט נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הוא לא זוכה בשל חוסר אשמה, אלא בעקבות הצהרת המשיבה:

"נוכח חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ועד היום, ובשל טענת אכיפה בררנית, אשר טומנת בחובה איסוף חומר חקירה רב, אנו נבקש למחוק את כתב האישום".

לשון אחר, בנסיבות השאלה אם היה "יסוד לאשמה" לא התבררה במסגרת ההליך העיקרי, ולא ניתן לומר כי סופו של ההליך העיד על ראשיתו. יתר על כן, בית משפט זה קבע בעבר, כי חלופת הפיצוי הראשונה ("שלא היה יסוד לאשמה"), משמעה "שהזיכוי צפוי מראש" (ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 503, 504 - הנשיא שמגר); זאת בודאי שלא ניתן לומר במקרה דנא, שעה שנסיבות הזיכוי אינן מאפשרות לידע אם זיכוי לגופו של עניין (ולא משיקולי המשיבה לגבי הטרחה שבאיסוף חומר החורג מהתיק הקונקרטי) צפוי כל עיקר.

ד.

ומנגד, במסגרת ההליך לפי סעיף 80 בחנו בתי המשפט לעומק את שאלת הבסיס להגשת כתב אישום, תוך ניתוח חומר הראיות (ראו פסקה 14 להחלטת בית משפט השלום ופסקה 9 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), וקבעו, כי "החלטת התביעה להגיש כתב אישום נגד המערער לא הייתה חסרת בסיס ולא חרגה ממתחם הסבירות" (עמוד 8 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי אף ציין, "כי אין דעתי כדעתו של הנשיא (דאז) מכליס בהחלטתו המאוחרת, בה קבע כי אין ראיות לכאורה" (עמוד 9). לעת הזאת בפנינו ממצא פוזיטיבי, כי היה יסוד להגשת כתב אישום. ממילא אין מתעוררת שאלת משמעותה של החלטתו השניה של הנשיא מיכליס, שניתנה בעניין קיומן של ראיות לכאורה לצרכי מעצר . ואולי לא למותר לציין, כי גם בהחלטה זו נאמר, "הראיות העומדות בפניי לעניין אשמתו של המבקש, אינן מספיקות בעוצמתן על מנת לשלול את חירותו של אדם " (עמוד 14 להחלטה מיום 18.7.05; ההדגשה הוספה - א"ר). אין למקום איפוא להתערב בהכרעת בית המשפט, שלא לקבל את היסוד הראשון – "לא היה יסוד להאשמה".

ה.

בכל הנוגע לחלופת הפיצוי השניה ("נסיבות אחרות המצדיקות זאת"), אין בפנינו ולוא גם טענה לסוגיה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128). אף לגופו על עניין, ומבלי להקל ראש כלל בהוצאות הכלכליות ובהתמשכות ההליכים, לא מצאתי עילה משפטית להתערב בהכרעת הערכאות הקודמות בעניין זה (למשקל שיש ליתן לסיבת הזיכוי במסגרת השיקולים לפיה חלופה זו ראו ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 481). המבקש אמנם טוען, אם הבינותי נכון, כי "כאשר מוכח שמאבקו העקרוני היה צודק, מי שצריך לשלם את המחיר... היא המדינה" (סעיף 37 לבקשה); ואולם, בל נשכח כי נסיבות סגירת התיק, יחד עם מכלול נסיבותיו שתוארו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, לא עסקו ברישה של אמירה זו. על כל פנים, אין בפנינו עילה למתן רשות ערעור כנדרש (רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ו.

סוף דבר, אין בידי להיעתר למבוקש.