רע"פ 615/02 גופר אילן נ. מדינת ישראל

המבקש, שקיבל רשיון-נהיגה בשנת 1988, הורשע בגין תאונת-דרכים שבה היה מעורב בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות, אי מתן זכות קדימה והתנהגות בדרך הגורמת נזק. כעבור זמן-מה הורשע המבקש בהריגתם של שני ילדים בתאונת-דרכים שבה היה מעורב. בגין עבירה זו נדון המבקש לעונש של שלוש שנות מאסר בפועל, ורשיונו נפסל לצמיתות.

בשנת 1996, לאחר שחרורו מבית-הסוהר, נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכב. בעקבות זאת הורשע המבקש ונדון לעונש של שישה חודשי מאסר, שאותם הוטל עליו לרצות בעבודות-שירות. בשנת 1999 נתפס המבקש פעם שנייה כשהוא נוהג ברכב, וזאת תוך שימוש במסמך מזויף וכשהוא מתחזה לאחיו. אף הפעם הורשע המבקש, ונדון, במסגרת הסדר-טיעון, לעונש של תשעה חודשי מאסר לריצוי בפועל ו12- חודשי מאסר על-תנאי.

בתאריך 4.1.01, בטרם נסתיימה תקופת התנאי, נתפס המבקש בשלישית כשהוא נוהג ברכב. הוא הובא לדין בפני בית-משפט השלום (תעבורה) בנתניה, ובמשפטו התגונן בטענה כי אביו היה זה שנהג ברכב.

לאחר שמיעת ראיות הורשע המבקש בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה, ונהיגה ללא ביטוח. נגזרו עליו שלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן הופעל, במצטבר, עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו, כך שעל המבקש הוטל לרצות עונש של שלוש שנות מאסר.

המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על חומרת העונש שנגזר עליו. ערעורו נדחה, ומכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. טענת המבקש הייתה, כי בית-משפט השלום החמיר בדינו יתר-על-המידה, וזאת לנוכח העובדה שהמבקש לא גרם לתאונת-דרכים ולא נהג בפראות. עוד נטען, כי העונש שהושת עליו מקובל לגבי נהגים שהורשעו בגרימת מותם של אחרים בתאונות-דרכים, ולא במקרים הדומים לשלו; וכי עונש הפסילה לצמיתות מלנהוג ברכב הוא ממילא קשה, כך שהיה על בית-משפט השלום להתחשב בכך. לבסוף נטען, כי המבקש סובל ממחלת כליות קשה, אלא שבית-משפט השלום לא נתן את דעתו לכך.

דין הבקשה להידחות. כידוע, בית-משפט זה אינו דן כערכאה שניה בערעורים על חומרת העונש. ראו, למשל, רע"פ 6606/99 אל קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם; ניתן בתאריך 15.11.99). הבקשה שבפניי אינה מגלה עילה המצדיקה לסטות מכלל זה.

מעבר לדרוש יוער, כי אין הבקשה מגלה, גם לגופה, עילה להתערבות בית-משפט זה.