פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
6154/07
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש:
עותמאן עותמאן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה,
בע"פ 2161/07, מיום 4.6.07, שניתן על ידי כבוד השופט ר' שפירא
בשם המבקש:
עו"ד להואני באסם
בשם המשיבה:
עו"ד אבי-טל שלומי
החלטה
1.
במסגרת הליך קודם (ת"פ 6131/01, להלן: "ההליך הקודם"), הורשע המבקש בהפרת צו הפסקה שיפוטי ובניה ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א), 204(א), 208, 239 ו-240 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. באותו הליך הוא נדון ל-60 ימי מאסר על תנאי, קנס והוא חויב להרוס את "המבנה נשוא כתב האישום". כמו כן, חויב המבקש לחתום על התחייבות בסך 30 אלף ש"ח להימנע מלעבור אחת העבירות בגינן הורשע , ברם, בכתב ההתחייבות שהודפס על-ידי מזכירות בית-המשפט, הושמט פירוט סעיפי העבירות אשר היוו בסיס להרשעה, ותחתם נרשם כי המבקש מתחייב להימנע " מביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר ללא היתר, סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ופרטים נוספים כאמור בכתב-האישום בהחלטת בית-המשפט ".
2.
משנמנע המבקש מהריסת המבנה, הוגש נגדו כתב-אישום נוסף, ובו יוחסה לו עבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. המבקש הודה והורשע בביצוע עבירה זו, ובהמשך, נגזרו לו שלושה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שבעה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 8,000 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 15,000 ש"ח להימנע מביצוע אחת העבירות המנויות בחוק התכנון והבניה. בית-המשפט הוסיף והורה על הפעלתו, בחופף, של המאסר המותנה בן 60 הימים שנגזר למבקש במסגרת ההליך הקודם. מנגד, נמנע בית המשפט מלחלט את ההתחייבות שהוטלה בהליך הקודם, אף שהיה מקובל עליו כי כאשר מורשע נאשם בעבירות לפי סעיף 239 ו-240 לחוק, ניתן להפעיל את ההתחייבות גם אם ההרשעה הנוספת היא לפי סעיף 210 לחוק. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שסעיפים 239 ו-240 לא נזכרו בכתב ההתחייבות הראשון עליו חתם המבקש.
3.
המשיבה ערערה על גזר-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. בטרם התקיים דיון כלשהו בערעור, ביקשה המשיבה כי בית-המשפט המחוזי יקבע כי הערעור הוגש במועד, או לחלופין יתיר בדיעבד הארכת מועד בת יומיים, ולבקשה אחרונה זו נעתר בית המשפט. באשר לערעור גופו – עתרה המשיבה לחילוט ההתחייבות האמורה, ובקבלו את הערעור קבע בית המשפט בזו הלשון:
"[ המבקש ] שחתם
ההתחייבות התחיב, גם על-פי נוסח זה, להימנע מעבירה בהתאם למפורט בהחלטת בית-המשפט , זאת מעבר לעבירה שצוינה במפורש בהתחייבות. פירוש אחר מרוקן את האמור בהתחייבות החתומה מתוכן מאחר ולכאורה אין כל משמעות מעשית ברת אכיפה לאמירה 'ופרטים נוספים כאמור בכתב-באישום ובהחלטת בית-המשפט'" (עמוד 13 לפסק-הדין, ההדגשות במקור).
4.
בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. נטען, כי לא היה מקום להאריך את המועד להגשת הערעור על ידי המדינה; ובאשר לנוסח ההתחייבות, נטען כי הוא אינו כולל את סעיף 240 לחוק התכנון והבניה, ומשכך לא ניתן היה להורות על חילוט ההתחייבות. ועוד נטען, כי אפילו היה סעיף 240 כלול בכתב ההתחייבות לא היה מקום לחילוט, הואיל והמבקש הורשע בביצועה של עבירה אחרת – לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.
5.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הסכמתו של בית-המשפט המחוזי להאריך את המועד להגשתו הערעור, אינה מסוג העניינים להם יוחד הדיון בפני ערכאה שלישית.
באשר לטענות המכוונות כנגד ההחלטה לחלט את הערבות, אף בהן לא מצאתי ממש. המסמך הקובע לעניין זה הוא גזר דינו של בית משפט השלום קריות בת"פ 6131/01, לאמור, העבירות אשר יצדיקו את חילוט ההתחייבות הן כל " אחת מהעבירות בגינן הורשע " המבקש, וממילא גם עבירות של " הפרת צו שיפוטי " לפי סעיפים 239 ו-240 לחוק התכנון והבניה. אכן, ראוי היה כי המזכירות תדייק בניסוח ההתחייבות, אולם גם מניסוח רשלני זה אין המבקש יכול להיבנות, באשר בכתב ההתחייבות, ובצד העבירה לפי סעף 145(א) הנזכר בה, קיימת גם הפניה ל" פרטים נוספים כאמור בכתב האישום והחלטת בית המשפט ". ולבסוף, הלכה היא כי בחינתו של "התנאי" המפעיל את ההתחייבות אינה עניין טכני אלא מהותי, ואין ספק כי סעיפים 239, 240 ו-210 לחוק עוסקים במהות דומה (ראו לעניין זה ע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808, 810 (1980), ההדגשה הוספה; וראו עוד: ע"פ 4517/04 מסרואה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(6) 119 (2005)).
נוכח האמור, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ד בחשון התשס"ח (05.11.07)
ש ו פ ט