רע"פ 6171/07 אחים י.פ נאסר בניין ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל - מע"מ טבריה

1.

בזמנים הרלבנטיים לאישומים, שימש מבקש 3 כמנהלן של שתי חברות: אחים י.פ נאסר בניין ופיתוח בע"מ (מבקשת 1) ואחים מוראד בע"מ (מבקשת 2), אשר עסקו בעבודות בנייה ושיפוצים. בשנת 2001 הוגש לבית משפט השלום בקרית שמונה כתב אישום, בו יוחסו למבקשים עבירות על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. לאחר מספר שנים של התדיינות הרשיע בית המשפט את המבקשים 1 ו-3 בעבירות של ניכוי מס תשומות בלי שיש לגביו חשבונית מס כחוק או מסמך, מסירת ידיעה לא נכונה בלא הסבר סביר, ניהול פנקסי חשבוניות ורשומות בסטייה מהותית מהוראות החוק, הסתרה והשמדה של ספרי חשבונות. כמו כן, הורשעו מבקשים 2 ו-3 ב-14 עבירות של הוצאת חשבוניות מס בלא שהיו זכאים לכך, ואי-תשלום במועד של המס הכלול בחשבוניות.

בעקבות הרשעתם נדונו מבקשות 1 ו-2 לקנס בסך 10,000 ש"ח, ואילו מבקש 3 נדון ל-12 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 40,000 ש"ח.

2.

המבקשים הביאו את השגותיהם כנגד פסק-הדין לפני בית-משפט המחוזי בנצרת. בין היתר, נטען

כי לא היה מקום להרשיע את המבקש 3 בביצוע העבירות באופן אישי, אלא רק מכוח אחריותו כמנהלן של מבקשות 1 ו-2, קרי, מכוח סעיף 119 לחוק. כמו כן, טענו המבקשים כי לא הפיקו כל רווח מאותן חשבוניות פיקטיביות, וכי לא הוכח קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעתם. ביחס לחשבוניות שהוציאו בטרם פתחו תיק עוסק מורשה, טענו המבקשים כי לא היה ידוע להם שטרם נפתח התיק, וכי הסתמכו על ייעוץ מקצועי שניתן להם. לבסוף, באשר לעונש שהוטל על מבקש 3, נטען כי הוא לוקה בחומרה יתרה, והשמתו מאחורי סורג ובריח תפגע בילדיו הקטנים, בהם הוא מטפל בעצמו עקב מחלת נפש בה לקתה אשתו.

בית המשפט המחוזי דחה את ההשגות כנגד הכרעת-הדין, לאחר שהגיע למסקנה כי הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית, מעוגנת כדבעי בחומר הראיות. בית-המשפט דחה גם את הטענה לפיה ניתן היה להרשיע את מבקש 3 רק מכוח סעיף 119 לחוק, הואיל ועיון בכתב-האישום מעלה כי כוונתה של המאשימה היתה כי בנוסף לאפשרות להרשיע את מבקש 3 באופן אישי בעבירות נשוא כתב-האישום, קיימת אפשרות להרשיעו בהן גם מכוח סעיף 119 לחוק. עוד הצביע בית-המשפט על ראיות המלמדות על כך שמבקש 3 הוציא חשבוניות מס תוך שהוא מודע לכך כי טרם נפתח תיק עוסק מורשה עבור מבקשת 2. לבסוף, בית-המשפט דחה אף את ההשגות כנגד גזר הדין.

3.

בבקשה שבפני עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ולצורך כך הם שבים ומעלים את אותן טענות אשר שימשו בערעור.

4.אין בידי להיעתר לבקשה זו. כידוע, רשות לקיומו של ערעור שני ניתנת מקום שענינו של המבקש מעורר שאלות, בעיקר משפטיות, להן עשויה להיות השלכה רחבת היקף, וזה אינו המצב בעניינם של המבקשים שבפני. יתרה מכך, בקשתם של המבקשים היא למעשה כי בית-משפט זה יתערב בממצאי מהימנות ועובדה אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וזאת, כידוע, לא תעשה ערכאת הערעור למעט מקרים חריגים, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה (ראו ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1)551, 555-556; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(1) 2, 17-18). באשר לעונש, ההלכה הנוהגת היא כי, על דרך הכלל, חומרת העונש כשלעצמה אין בה די לקבלתה של רשות ערעור, ואף שגם להלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינם של המבקשים נמנה עליהם (רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). כך או כך, עיון בגזר הדין מלמד, כי העונש שהושת על המבקשים הנו פרי איזון נכון של כלל הנסיבות הצריכות לעניין, ובהן גם אלו עליהן הצביעו המבקשים בבקשתם.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש .