רע"פ 618/99 איתן כהן נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב-אישום בבית משפט השלום בפתח-תקווה, המייחס לו ביצוע מעשים מגונים בקטינה. לפי כתב-האישום, היה המבקש בתקופה הרלוונטית שכן של המתלוננת, והוא סייע לה בהכנת שיעורי בית תמורת תשלום. בינואר 93', במהלך הלימודים שנערכו בבית המבקש, ביצע המבקש במתלוננת מעשים מגונים בשלוש הזדמנויות שונות.

המבקש לא חלק על כך שסייע למתלוננת בהכנת שיעוריה, אך הכחיש את ביצוע העבירות שיוחסו לו. טענתו בפני בית המשפט היתה כי יתכן שנגע במתלוננת נגיעות אקראיות, בהיותה ילדה חולמנית, אך לא מעבר לכך. המבקש הוסיף וטען בפני בית המשפט כי לדעתו מדובר בהמצאה פנטזיונרית של ילדה מופנמת וסגורה. בא-כוח המבקש ניסה במהלך הדיון להצביע על סתירות בעדות המתלוננת עצמה, וכן על סתירות בין גירסאותיה כפי שנמסרו לגורמים המטפלים, לחוקרי הנוער ולבית המשפט.

בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' ברודי) דחה את גירסת המבקש כבלתי מהימנה. בית המשפט קבע כי חלוף ארבע השנים מעת התרחשות האירועים ועד לשמיעת העדויות בבית המשפט, השכיח מן המתלוננת פרטים נלווים (כגון: משך השיעור הפרטי, היום בשבוע וסדר האירועים), אך לא השכיח ממנה את פרטי האירועים ומהותם. לדעת בית המשפט, העובדה שהמתלוננת חשפה את האירועים מיד לאחר התרחשותם והאופן שבו נחשפו האירועים (ריצה לאמבטיה, שטיפת ידיים וזעזוע עמוק של המתלוננת), מצביעים על כך שהמתלוננת עברה אירוע טראומטי. בית המשפט ציין כי התרשם מכך שהמתלוננת, שבגרה מאז קרות האירועים, העידה בפניו בכנות, בצורה אותנטית, ותוך סיפור העובדות כהוויתן. בית המשפט מנה את הסתירות שנתגלו בגירסת המתלוננת, אך סבר כי אין בהם כדי להצביע על-כך שהאירועים לא התרחשו. כמו-כן, לאחר בחינת מכלול הראיות שבפניו, דחה בית המשפט את טענת המבקש כי בפרק הזמן בין התרחשות האירועים להגשת התלונה במשטרה, השפיעה האם על המתלוננת לספר את אשר סיפרה. בית המשפט מצא חיזוקים לעדות המתלוננת הן בדברי האם אודות המצוקה שביטאה המתלוננת בסמוך לקרות האירועים ואחריהם (דברים שבית המשפט קיבל כמהימנים), והן בעדות היועצת החינוכית של בית הספר, שעקבה במשך המתלוננת במשך 3 שנים לאחר קרות האירועים, והעידה כי המוטיבים של "יד מסריחה" ומקלחות, חזרו על עצמם בהתנהגות המתלוננת. לאור כל זאת, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה המיוחסת לו.

בגוזרו את דין המבקש, שקל בית משפט השלום את חומרת העבירות, את הנזק הנפשי שנגרם למתלוננת, ואת הצורך להעביר מסר חברתי המגנה את התופעה ומרתיע מפני ביצוע מעשים כגון אלה. מאידך, ראה בית המשפט לציין את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש, את עברו הנקי, את משמעות ההרשעה לגביו בתחום האישי והמקצועי וכן את חלוף הזמן שבין ביצוע העבירות למתן גזר הדין. בסופו של דבר גזר בית המשפט על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, ופיצוי המתלוננת בסך 10,000 ש"ח.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי הן על הרשעתו והן על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, א' בייזר וז' המר) שקל את טענות המבקש בדבר הסתירות שנתגלו בגירסת המתלוננת, אולם סבר כי אין בסתירות אלה כדי להפחית מן האמון שנתן בית משפט השלום בעדותה של המתלוננת ועדים נוספים. בית המשפט הוסיף וציין כי בעקבות האירועים, עברה הילדה טיפול בביה"ח גהה, והדעת נותנת כי אילו היה מדובר "בפנטסיה" או ב"השתלה" של האם, היה הדבר מתגלה על נקלה במהלך הטיפול. לאור כל זאת, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש על הרשעתו. בנוסף, נדחה ערעור המבקש על העונש. בית המשפט המחוזי ציין כי אכן מדובר בעונש קשה לגבי אדם שזו לו הסתבכות ראשונה עם החוק, אולם סבר כי לאור טיב העבירה, אין מקום לומר שהעונש שהוטל על המבקש סוטה מנורמת ענישה סבירה או מקובלת.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו זה של בית המשפט המחוזי. המבקש שב ומונה את הסתירות שנתגלו בגירסת המתלוננת בפני בית משפט השלום לעומת גירסאות עדי התביעה. כמו-כן טוען המבקש כי בתי המשפט קמא טעו כאשר דחו את טענת הסניגור, בדבר האפשרות כי האם "שתלה" במוחה של המתלוננת דברים, שאפשר שלא התרחשו. אשר על כן, סבור המבקש כי יש מקום לזכותו. לחילופין, טוען המבקש כנגד חומרת עונשו.

לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. טענותיו של המבקש כנגד הרשעתו עיקרן בתקיפת הכרעות של בית משפט השלום בדבר מהימנות עדים שהופיעו בפניו ואופן התרשמותו מהם. אין בטענות אלה כי להעלות שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית מיוחדת, המצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ,

פ"ד לו (3) 123). לעניין עונשו של המבקש, שתי הערכאות שקלו את עברו הנקי, את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת משך הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות. אף על פי כן, הוטל על המבקש העונש האמור, לאור חומרת המעשים והנזק הנפשי שנגרם למתלוננת. כבר נפסק פעמים רבות כי חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות חריגות. (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נסיבות כאלה לא הוכחו בעניינו של המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית. ממילא נדחית הבקשה הנלווית לעיכוב ביצוע גזר-הדין. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ביום 7.2.99 עד השעה 10:00, כפי שנקבע בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.