רע"פ 619/10 היימן אלסנע נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בבית-משפט השלום בבאר-שבע בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי ונידון לשנת מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי וקנס בסך 15,000 ש"ח. המבקש ערער על חומרת העונש לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, וערעורו נדחה.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, הואיל ולהשקפתו שגה בית-המשפט כאשר התעלם מן הנסיבות לקולא, ובהן חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות, היינו, שהוא חזר לדרך הישר ומנהל אורח חיים נורמטיבי. עוד נטען, כי היה מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולהסתפק בחיובו לבצע שירות לתועלת הציבור.

3.

דין הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני למעט במקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003)), ומקרה זה אינו נמנה עמם. האשם להתארכות הדיונים מונח לפתחו של המבקש, הואיל ובמשך כשש שנים הוא בחר שלא להתייצב למרבית הדיונים בעניינו, ועל כן קבעו ערכאות קמא כי אין לתת לו להיבנות ממצב אותו הוא יצר במו ידיו. באשר לתסקיר שירות המבחן, הרי שעם כל המשקל שיש ליתן לו, בית-המשפט נדרש לתת דעתו לשיקולים נוספים העומדים בבסיסו של ההליך הפלילי (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נד(3) 685, 691 (2000); ע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.11.08)). נסיבותיו האישיות של המבקש וכן חומרת העבירה נשקלו לפני ולפנים, והעונש שהושת עליו אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת באורח המצדיק את התערבותו של בית-משפט שלערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.