רע"פ 6193/08 עאוני רפאעי נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בקריית שמונה כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (תיק פ' 617/04).

על פי המתואר בכתב האישום היה המבקש במועדים הרלוונטיים הבעלים ומפקח הבניה של חברת "אל נביל בע"מ" (להלן: החברה ). החברה עסקה בהקמתו של מוצב צה"לי בסמוך לקיבוץ משגב עם. ביום 13.9.2000 החלו פועלי החברה, ובהם אחמד ג'ברין (להלן: המנוח ), בעבודות ריטוט וציפוף הבטון שהוכנס לקירות המוצב באמצעות שתי מרטטות בטון הפועלות באמצעות מנוע בנזין. בשלב כלשהו הוציא המבקש מרכבו מרטטת בטון המופעלת באמצעות מנוע חשמלי וכן כבלי חשמל מאריכים ומסרם למנוח על מנת שיעשה בהם שימוש. מרטטת הבטון החשמלית הינה מכשיר מסוכן האסור לשימוש על פי התקן הישראלי (להלן: המכונה ), כמו כן כבלי החשמל המאריכים שמסר המבקש למנוח היו פגומים במידה רבה ומסוכנים. המנוח חיבר את המכונה לכבלי החשמל המאריכים ומהם לשקע חשמלי שהוצב על עמוד תאורה במוצב והחל לעבוד עימה. בעת שעבד המנוח עם המכונה, התקפל מעט שקע ההזנה באחד הכבלים המאריכים והדבר הוביל להעברת המתח החשמלי לבית ציר המכונה, להתחשמלות המנוח ולמותו. המבקש לא מינה חשמלאי מוסמך מטעמו או מפקח בטיחות באתר ולא וידא כי במקום קיים מפסק פחת הולם.

ביום 10.9.2007 ניתנה הכרעת הדין של בית משפט השלום בה הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו (כבוד השופט ב' פיילס ). בית המשפט, לאחר שסקר בהרחבה את התשתית המשפטית ואת הראיות שהניחו הצדדים בפניו, קבע כי הוכחה אשמתו של המבקש במידה הנדרשת. בין היתר, סקר בית המשפט את העדויות שהובאו בעניין הפגמים במכונה ובכבלי ההארכה אשר הובילו להתרחשות התאונה ואת עדויות עדים נוספים הקשורים לאותו המקרה ואשר העידו כי המנוח עבד אצל המבקש וכי המנוח הוא שהביא את המכונה ואת הכבלים המאריכים לאתר. כמו כן סקר בית המשפט את עדות המבקש עצמו אשר אישר שהוא זה שהביא את המכונה לאתר באותו יום, את כך שלא בדק האם יש מפסק פחת במקום ואת כך שהביא כבלים מאריכים למקום אף שבשונה מחקירתו במשטרה לא אישר שהיו הם אלו בהם השתמש המנוח בהכרח. בית המשפט קבע תוך שהוא מנתח את העדויות והתרשמותו מהן, כי הוכחו לפניו אופן התרחשות התאונה וכן בעלות המבקש במכונה ובכבלים המאריכים, הפגמים בהם ושיטת השימוש המסוכנת שגרמה להתרחשות התאונה. בית המשפט קבע גם, כי אף שלא הוכח לפניו כי מונה מנהל עבודה מטעם המבקש הרי שלא הייתה חובה עליו למנות כזה. על אף קביעה זו הכריע בית המשפט כי אין בכך כדי לנקות את המבקש מאחריותו לאירוע. זאת לאחר שניתח את יסודות העבירה של גרם מוות ברשלנות והגיע למסקנה כי המבקש חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המנוח, כי הפר הוא חובות אלו משלא בדק את הכבלים המאריכים שסיפק לו, וכי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין כך שסיפק הוא למנוח כבלים פגומים ובין התוצאה. בית המשפט דחה את טענת בא כוח המבקש כי אי התקנתו של מפסק פחת על ידי מי מהגורמים האחרים שעבדו באתר מנתקת את הקשר הסיבתי בין אחריותו של המבקש לתקינות הכבלים ובין התוצאה. זאת משנקבע כי צריך היה הוא לצפות את היעדרו של מפסק כאמור. בית המשפט דחה גם את טענתו הנוספת של בא כוח המבקש על פיה עצם כך שלא נתבעו גורמים נוספים מעלה לו "הגנה מן הצדק" בשל אפליה ואכיפה בררנית.

בגזר הדין, מיום 30.10.2007, הושתו על המבקש שישה חודשי מאסר בפועל, ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט פרט בגזר דינו כי התחשב מחד בחומרתה של העבירה לאור הערך של קדושת החיים, בכך שנקבע כי רשלנותו של המבקש הייתה בדרגה משמעותית ובכך שבינתיים הורשע המבקש אף בעבירה של סחר באמצעי לחימה וריצה עונש מאסר. מאידך התחשב בית המשפט גם בנתוניו האישיים של המבקש ובחלוף הזמן מעת האירוע נשוא האישום.

המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי בנצרת על הכרעת הדין וגזר הדין (ע"פ 1045/07). בעניין הכרעת הדין, עיקר טענתו של המבקש נשענה על טענת "הגנה מן הצדק" עקב אכיפה בררנית. נטען, כי הגורם להתחשמלות המנוח לא היו הכבלים אלא היעדר מפסק פחת. מכאן, ביקש המבקש להסיק כי בתאונה שהובילה למותו של המנוח היו מעורבים גורמים רבים שאחריותם גדולה משלו ושלא נתבעו בגין התאונה ובעיקר מי שהיה אחראי על מינוי מנהל עבודה ולא עשה כן ומי שהיה צריך להתקין מפסק פחת שהיה מונע את התאונה ולא עשה כן. בעניין העונש נטען, כי ניתן היה לאור חלוף הזמן ונסיבותיו של המבקש, להסתפק בעונש קל יותר שאינו כולל מאסר בפועל.

מנגד סמכה המשיבה ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום וטענה כי פעולות המבקש ובעיקר הבאת המכונה והכבלים המאריכים למנוח מבלי לוודא קיום מפסק פחת הם שהובילו לתוצאה הקשה ללא תלות באחריותם של גורמים אחרים. כן נטען כי רשלנותו של המבקש ניתקה את אחריותם של גורמים אחרים וכי מכל מקום לא טרח זה להזמין את הגורמים הללו לעדות מטעמו או להוכיח את אשמתם. לעניין העונש נטען, כי לאור חומרת רשלנותו של המערער אין מ דובר

בעונש מחמיר ואף נוטה הוא לקולא.

בפסק דינו מיום 1.7.2008, דחה בית המשפט המחוזי בנצרת את ערעור של המבקש (כבוד השופט ז' הווארי , כבוד השופטת א' הלמן וכבוד השופט

ש' אטרש ). נקבע, כי המערער לא חלק על הקביעות העובדתיות והניתוח המשפטי שערך בית משפט השלום למעט בעניין הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין התנהגותו ובין מות המנוח ובעניין טענתו כי מגיעה לו "הגנה מן הצדק". בעניין הקשר הסיבתי נקבע, כי אין כל בסיס לטענות המבקש וכי הן עומדות בסתירה לחוות הדעת המקצועיות שהובאו בפני בית משפט השלום ולממצאיו העובדתיים. נדחתה אף הטענה כי מעשיהם של יתר הגורמים המעורבים גרמה לניתוק הקשר הסיבתי מאחר ונקבע כי היעדרו של מפסק פחת הינו בגדר עובדה שאותה ניתן היה למבקש לצפות באורח סביר בנסיבות העניין. אף בעניין הטענה ל"הגנה מן הצדק" קבע בית המשפט המחוזי כי בדין קבע בית משפט השלום שזו אינה עומדת למבקש לאור הסברי המשיבה מדוע לא הגישה כתבי אישום נוספים והיות והלה לא הוכיח כי המשיבה פעלה מנימוקים זרים ופסולים או כי כתב האישום הוגש בצורה מקוממת כנגד מי שנושא בחלק זעום באחריות למותו של המנוח.

בעניין חומרת העונש קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום נתן משקל לכלל השיקולים ולא ניתן לומר כי העונש שהטיל חמור במידה המצדיקה התערבות של ערכאת ערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

בגדר הבקשה חוזר המבקש בעיקרן על טענות שנדחו זה מכבר על ידי הערכאות הקודמות. נראה כי טענתו העיקרית היא כי בנסיבות העניין לא הייתה הצדקה לכך שהמשיבה בחרה, מכל הגורמים אשר היו לשיטתו מעורבים באירוע שהוביל למותו של המנוח, להעמיד אותו בלבד לדין פלילי. כך, מצביע הוא על שלל גורמים אשר אחריותם לתאונה אינה נופלת לשיטתו ואף עולה על אחריותו שלו לתאונה ובהם, מדינת ישראל האחראית על הגנרטור שסיפק את החשמל; חברת "גרובר", היא מי שהייתה הקבלן הראשי של הפרויקט; חברת "נגה", היא קבלן המשנה שהייתה אחראית על ביצוע הפרוייקט; מר ז'אן אלרז אשר היה לטענתו המפקח והאחראי בשטח מטעם חברת "נגה"; מר שלמה יפה, אשר היה לטענתו מנהל העבודה והאחראי על בטיחות ובטחון העובדים; מר גד נחום, החשמלאי המוסמך מטעם נגה אשר התקין את מערכת החשמל באתר העבודה; ומר מחמוד אבו בכר אשר היה שותפו של המבקש בחברה ובהעסקת המנוח. לשיטתו, בחירת המשיבה שלא להגיש כתב אישום כנגד מי מהגורמים שפורטו מצדיקה את ביטול האישום אף כנגדו, בין אם מכוח דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" ובין אם מכוח דוקטרינה של "אכיפה בררנית ו/או סלקטיבית" אשר לטענתו נפרדת היא מטענת "הגנה מן הצדק" ותנאיה קלים יותר.

טענה נוספת מעלה המשיב לעניין אי קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותו ובין מותו של המנוח. לשיטתו, העובדה שהוסכמה, כי לו היה מותקן מפסק פחת הייתה התוצאה הקשה נמנעת, יחד עם העובדה שהתקנת מפסק פחת כאמור לא הייתה מחובתו שלו, מביאות למסקנה כי ניתק הקשר הסיבתי בין התנהגותו שלו ובין התוצאה.

לחילופין טוען המבקש כי אף אם אין בטענות שהעלה בכדי לזכותו לחלוטין, יש להתחשב בהן לעניין קביעת העונש ולהפחית ממנו.

מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה לרשות ערעור אינה מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים ומכאן שאין ליתן רשות לערער.

לגופו של עניין טוענת היא כי טענותיו של המבקש בעניין אכיפה בררנית או "הגנה מן הצדק" נדחו לגופן על בסיס עובדתי על ידי בתי המשפט המחוזי והשלום משקבעו הם כי המבקש לא הוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת להוכחת העילה. בתי המשפט אף קיבלו את הסבריה של המשיבה מדוע לא הוגשו כתבי אישום כנגד גורמים אחרים והמשיב לא הביא כל ראיה לסתור נימוקים אלו. לשיטתם, עצם העובדה כך שהמבקש הביא לאתר את המכונה והכבלים המאריכים אשר היו בבעלותו הפרטית ואשר נקבע כי היו פגומים ביותר והביאם למנוח שיעשה בהם שימוש ללא שיידע בכך מי מהגורמים האחרים ומבלי שבדק האם מותקן מפסק פחת, די בה כדי לקבוע את רשלנותו במנותק ובנפרד מן הגורמים האחרים עליהם הוא מצביע.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, לא מצאתי בטענות המבקש כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). על אף ניסיונותיו של בא כוח המבקש לצייר את הבקשה כמעלה שאלות כלליות לא ראיתי שיש בה בכדי להעלות סוגיה המצדיקה את מתן רשות הערעור. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יצוין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. בשונה מן המשתמע מנוסח הבקשה, בתי המשפט השלום והמחוזי דחו את טענותיו של המבקש בעניין אכיפה בררנית או הגנה מין הצדק לגופן ומתוך שקבעו הם כי אין מתקיים הבסיס העובדתי להקמתה של הגנה למבקש. כך, נקבע בעניין הגנרטור כי לא הייתה חובה להתקין מפסק פחת אלא בשימוש במכשירי חשמל ידניים ומכאן שאין לייחס אחריות למדינת ישראל או לחשמלאי שהתקין את מערכת החשמל. כן נקבע כי לא הוכח מה היה תפקידם של

ז'אן אלרז ושל שלמה יפה באתר. מכל מקום, נקבע כי המבקש לא הביא כל ראיות באשר לאחריותם של גורמים אחרים ואף לא הביא אותם לעדות ומכאן שלא עמד בנטל להוכיח את טענותיו. כן נקבע, כי התנהגותו של המבקש, לרבות העובדה שזה לא יידע מי מהגורמים הנזכרים בכך שהביא את המכונה או את הכבלים המאריכים היא שגרמה להתרחשות התאונה ומכאן אחריותו. בעניין הקשר הסיבתי, נקבע גם כי אף אם נכון הוא שהתקנת מפסק פחת הייתה מונעת ככל הנראה את התוצאה הקשה, המבקש צריך היה לדעת כי קיימת אפשרות שאין מותקן מפסק כאמור ומכאן שאין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין פעולותיו ובין התוצאה המצערת.

אוסיף, כי ההבחנה אותה מבקש המבקש לערוך בין אכיפה בררנית ובין טענת "הגנה מן הצדק" המעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אינה נראית בעיני. עם זאת, בשל העובדה כי במקרה דנן, אין לטעמי אף במבחן המקל אותו מציע המבקש בכדי להושיעו, מקום שנדחו כאמור טענותיו לגופן ובמישור העובדתי, אין לי הצורך לדון בכך.

אך בעניין העונש, לא מצאתי כי יש ליתן רשות לערער. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)).

מעבר לנדרש אוסיף גם כי טענות המבקש נלקחו בחשבון על ידי בית משפט השלום אשר פרט וביאר את השיקולים שהובילו לעונש אותו קבע. בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש שתצדיק את מתן הרשות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 12.11.2008 לא יאוחר משעה 9:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, לשם תחילת ריצוי עונשו.