רע"פ 6203/08 ולרי אברמוב נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע את המבקש בעבירות של נהיגה בשכרות ובקלות ראש, סירוב לבדיקת שכרות, ונהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון וללא ביטוח תקפים. בעקבות כך נגזרו למבקש שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, והופעל, בחופף, מאסר על-תנאי שהיה תלוי נגדו. כמו כן, נגזרו למבקש שנה מאסר על-תנאי, קנס, פסילה בת חמש שנים מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה, הופעלה פסילה על-תנאי בת 7 חודשים, בחופף, וחולטה התחייבות עליה חתם בעבר.

המבקש הודה במהלך משפטו בכך שנהג ללא רישיון וללא ביטוח, אך כפר בכך שהיה שיכור. בית-המשפט העדיף את גרסתם של מספר שוטרים שהעידו בפניו מטעם התביעה, ואשר תארו את התנהגות המבקש וריח האלכוהול שנדף ממנו. בית-המשפט גם דחה את טענת המבקש לפיה נפגע במהלך מעצרו, וששוטרים סרבו לאפשר לו לקבל טיפול רפואי. טענה זו נדחתה, בין היתר, מאחר והועלתה לראשונה בחלוף זמן ניכר מיום האירוע, ולא נתמכה בתיעוד רפואי אף שנטען כי המבקש טופל בבית-חולים.

2.

בערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, וכוון נגד ההרשעה והעונש, נטען כי לא הוכח מדעית כי היה שיכור, וכי התעמרותם של חוקריו מקימה הגנה מן הצדק. עוד נטען, כי ברחובות הצרים בהם נסע המבקש, לא יתכן כי נסע בפראות כפי שיוחס לו. באשר לעונש, נטען כי בית-משפט השלום החמיר עם המבקש יתר על המידה, ולא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות וחלוף הזמן מאז הרשעתו הקודמת בנהיגה בשכרות.

בית-המשפט המחוזי קבע כי בצדק הועדפה גרסתם של עדי התביעה, וכי שכרותו של המבקש הוכחה מעבר לכל ספק סביר. עוד נקבע, כי בהתחשב בעברו המכביד של המבקש, הכולל עבירות תנועה קשות ביותר, ונוכח חומרת העבירות בהן חטא הפעם, אין מקום להקל בעונשו.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט קמא, תוך שהוא נסמך על אותן טענות שהשמיע בערכאות הקודמות, היינו, כי לא הוכח שהיה שיכור, וכי השוטרים התייחסו אליו באלימות ומנעו ממנו טיפול רפואי – דבר שלא קיבל ביטוי בפסק-הדין.

אין בידי לקבל בקשה זו, באשר היא מופנית כנגד ממצאים שבעובדה, פרטניים באופיים, אליהם הגיע בית המשפט בהתבסס על הראיות שהיו בפניו. לא לכך נועד קיומו של ערעור נוסף, באשר מטרתו של זה היא ללבן סוגיות בעלות חשיבות כללית להן עשויה להיות השלכה על ציבור גדול של מתדיינים. לא כזה הוא עניינו של המבקש. יתרה מכך, גם בעונש לא מצאתי מקום או עילה להתיר את קיומו של ערעור נוסף. ראשית, הואיל וההלכה הנוהגת היא שחומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילת למתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) , ושנית, הואיל והעונש שהושת על המבקש הנו מתון ביותר נוכח עבריינותו הנמשכת והסכנה הגלומה בו למשתמשים בדרך.

לפיכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.