רע"פ 6218/06 יוסף עובדיה נ. מדינת ישראל

המבקשים הועמדו לדין בבית-משפט השלום בנתניה (ת"פ 3280/99) בגין מספר עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח, לפי סעיף 220(1) יחד עם סעיף 224א' לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה); הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) יחד עם סעיף 224א' לפקודה וכן שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) יחד עם סעיף 224א' לפקודה. כן הואשמו הנאשמים בשתי עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח שנערך על-פי הפקודה, לפי סעיף 220(1) לפקודה.

המבקש 1 הינו קבלן בניין. המבקשות 2 ו-3 הינן חברות קבלניות לבניית בנייני מגורים ומכירת דירות, אשר הנאשם 1 היה מנהלן הפעיל, בכל התקופה הרלוואנטית.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקשים, במזיד ובכוונה להתחמק ממס, השמיטו הכנסות וניהלו ספרים כוזבים באופן שיטתי ולאורך שנים תוך שימוש במרמה עורמה ותחבולה. שיטת פעולתם היתה, הכנה וחתימה של חוזי רכישה כוזבים עם רוכשי דירות, אשר בהם נקוב מחיר נמוך מהמחיר בפועל, כאשר ההפרש שולם על-ידי רוכשי הדירות במזומן וללא תיעוד, עובר לחתימת החוזה. להסתרת הסכומים שהועלמו, פתח המבקש 1 שני חשבונות בנק נוספים, אשר לא נרשמו על שמו אלא על שם קרובות משפחתו: גיסתו כרמלה בן-שמואל (להלן: כרמלה) ודודתו לולו משה (להלן: לולו). המבקש 1 היה מיופה הכוח בחשבונות אלו, אשר נוהלו ונשלטו על-ידו. במשך השנים 1991-1996 הפקיד המבקש 1 בחשבונות אלו, בעצמו או באמצעות כלתו, סכום של לא פחות מ-2,300,000 ש"ח. בהצהרות ההון אשר הגיש המבקש 1 לשלטונות המס בשנים 1991 ו-1994 לא הוזכרה עובדת היותו מיופה כוח בחשבונות אלו והיתרות בהם. כן לא דיווח המבקש 1 על סכום של 95,000 ש"ח אשר היה שייך לו והופקד בחשבון אחר.

בתחילת הדיונים בבית-משפט השלום כפרו המבקשים בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, תוך שהמבקש 1 מציין בעדותו, כי "חס וחלילה שאני אקבל כסף מתחת לשולחן". כשנה לאחר מכן, לאחר שמיעת חלק מעדי התביעה, ביקש המבקש 1 לחזור בו מכפירתו הגורפת והודה בהעלמת הכנסות בחלק מהמקרים, בסך של 295,000 ש"ח, כאשר לגבי יתר האישומים המשיך ההליך המשפטי.

ביום 22.1.2004, הרשיע בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת א' טלמור), את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. בית-המשפט קיבל ללא סייג את עדותם של עדי התביעה, דיירים רוכשי דירות, אשר היו רציניות, אחראיות ומדויקות. כנגד זאת, קבע בית-המשפט, כי אין הוא מקובל את עדותו של המבקש 1 אשר היתה בלתי כנה, חמקנית, מלאת סתירות ואי-דיוקים ובלתי מהימנה בעליל. בית-המשפט אף קבע, כי משהודה המבקש, כי השתמש בחשבון הבנק של כרמלה בכדי להסתיר את הכספים שהועלמו, ומשכרמלה עצמה העידה, כי אין מדובר בחשבון או כספים שלה, הועבר נטל הראייה אל כתפיו בכדי להראות, כי יתר הסכומים אשר נמצאו בחשבון אין מקורן בעסקאות פסולות שכאלו אלא בתקבולים שהתקבלו במהלך העסקי הרגיל. נטל זה לא הורם על-ידי המבקש 1 ועל-כן הורשעו המבקשים בהעלמת הסכומים אשר היו בחשבון. המבקש 1 ניסה לטעון, כי מקור הכספים בהלוואות שקיבל בשוק האפור, אולם לא הביא ראיות לטענה זו ובית-המשפט לא קיבל אותה, תוך שהוא מצביע על ראיות סותרות, כגון השקעת הכספים בתכניות חיסכון או ניירות ערך. לגבי החשבון של לולו, לאחר שהודה המבקש 1, כי ביצע מספר פעולות בחשבון זה, אך טען, כי היה מדובר בעזרה לדודתו המנוחה ברכישת דירה. לטענה זו, כאמור, לא הובאו ראיות ובית-המשפט דחה אותה והרשיע את המבקשים. לעניין הצהרות ההון, קבע בית-המשפט, כי המבקש 1 הוא זה אשר היה אחראי להביא את הפרטים הדרושים לידיעת רואה החשבון שלו ועל-כן אינו יכול לטעון לטעות. כאשר מדובר בהשמטה של סכום כה משמעותי, הרי שההצהרה הינה תרשומת כוזבת וכי חזקה שנעשתה בזדון לשם התחמקות ממס, אלא אם יובא הסבר סביר להשמטה זו. הסבר שכזה לא העלה המבקש 1 ועל-כן הורשע גם בעבירות אלו.

בגין העבירות בהן הורשעו המבקשים, גזר עליהם בית-משפט השלום ביום 2.5.2004 את העונשים הבאים: על המבקש 1 נגזרו 18 חודשי מאסר בפועל וכן 12 חודשי מאסר נוספים על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו. כן הוטל על המבקש 1 קנס בסך 250,000 ש"ח. המבקשות 2 ו-3 חויבו כל אחת בקנס בסך 25,000 ש"ח. בגזר הדין, סקר בית-משפט השלום את השיקולים לקולא, ביניהם גילו המבוגר, מצבו הרפואי והכלכלי הקשה ועברו הפלילי הנקי של המבקש 1, וכן העובדה, כי המבקשים החזירו סכומים נכבדים עוד טרם הגשת כתב האישום. יחד עם זאת, מול שיקולים אלו הציב את חומרת העבירות שנעברו לאורך זמן ובשיטתיות ואת המגמה הכללית של החמרה בענישה בעבירות המס, הקלות לביצוע והנושאות רווח רב, והקשות מאד לגילוי. בשל כך, הכריע בית-המשפט על העדפת ההרתעה החברתית על-פני שיקוליו האישיים של המבקש 1.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את ערעורם של המבקשים, לאחר בחינה מעמיקה ומפורטת של העדויות שהובאו בפני בית-משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה שבים ומעלים באי-כוח המבקשים את הטענות שהועלו בפני הערכאות קמא, הן לעניין הכרעת-הדין והן לעניין גזר-הדין. בד-בבד עם הבקשה, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

דין בקשת רשות הערעור להידחות וזאת מבלי שתתבקש תגובת המשיבה.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. באי-כוח המבקשים, העלו אמנם מספר שאלות העולות לטעמם מתוך הבקשה, אולם לא התרשמתי, כי אכן יש בעניין שבפנינו יותר מאשר הכרעה פרטנית בכל אחד מהאישומים. תחת זאת, נראה לי, כי בענייננו לא התעוררה כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ועל כן אין עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדורש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בית-משפט השלום קבע, כעניין שבעובדה, על-פי הראיות והעדויות שהיו בפניו, כי המבקש 1 העלים הכנסות בסך של 2,300,00 ש"ח. בעניין זה, העדיף בית-משפט השלום את עדויותיהם של עדי התביעה על-פני עדותו של המבקש 1, אותה מצא כבלתי מהימנה. הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן הראיות ומן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205). גם במקרה שלפנינו, לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו ולהתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום.

דין הבקשה להידחות גם בכל הנוגע לגזר-הדין. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקשים אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

גם לגופו של עניין, בית-משפט זה פסק לא פעם, כי בעבירות כלכליות, בהן מדובר במעשים שהינם תוצאה של תכנון ומחשבה ונובעים מתאוות בצע, גובר משקלו של השיקול ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות (ראו ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לה (3) 211; ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). איני רואה כל מקום לסטות מהלכה זו במקרה דנן.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, על שני חלקיה ועמה מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.