פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 623/03
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
המבקשת:
קשת היפרטוי שותפות מוגבלת
נ ג ד
המשיב:
משרד העבודה והרווחה
בקשת רשות ערעור על פסק-דין
בית-הדין הארצי לעבודה מיום 1.12.02 בעפ"א 1004/01, שניתן על-ידי הנשיא ס'
אדלר והשופטים נ' ארד וש' צור
בשם המבקשת: עו"ד מיכל
גולדהר
בשם המשיב: עו"ד
אופירה דגן
החלטה
על המבקשת הוטלו קנסות מנהליים בגין העסקת עובדים במנוחה השבועית, בניגוד לסעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. המבקשת נמנעה מלשלם את הקנסות, ואף לא פנתה למשיב בבקשה להישפט בגין העבירות המיוחסות לה. לא זו בלבד, אלא שהמבקשת לא פנתה למשיבה בבקשה להאריך את המועד לצורך הגשת בקשה להישפט, כאמור.
משנשלחו למבקשת דרישות תשלום, בתוספת דמי פיגורים, פנתה המבקשת לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו ב"בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט על עבירות קנס מנהלי". בית-הדין האזורי קבע, כי הוא מוסמך לדון בבקשת המבקשת, אך דחה את הבקשה לגופו של עניין, משלא ראה בהנמקות המבקשת "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.
על החלטה זו ערערה המבקשת לבית-הדין הארצי לעבודה, אשר דחה את ערעורה בקובעו, כי בית-הדין נעדר סמכות להאריך את המועד להישפט על עבירות מנהליות. אף מעבר לצורך הוסיף בית-הדין הארצי, כי גם לו הייתה לבית-הדין סמכות כאמור, הרי שעל-פניו אין בנסיבות המקרה כדי להצדיק את הארכת המועד.
או-אז הוגשה הבקשה שבפני, בגדרה שבה המבקשת ומצביעה על השאלה המשפטית, לפיה- האומנם מוסמך בית-הדין להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט בגין קנסות מנהליים?
לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, וכן בפסק-דינה של הערכאה הדיונית, החלטתי כי דין הבקשה – להידחות, שכן חרף חשיבותה הכללית של השאלה המשפטית, המתעוררת, הרי שבמקרה שבפניי, אין במתן תשובה לשאלה זו כל נפקות משפטית, הואיל ושתי הערכאות הקודמות קבעו, לגופו של עניין, כי דין טענות המבקשת להידחות.
אשר-על-כן, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ט' באדר ב תשס"ג
(13.3.03).
ש
ו פ ט ת