פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
623/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
ענת מיכאלי
נ ג ד
המשיבה:
עיריית ירושלים
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.11.06 בע"פ 030310/06 שניתן על-ידי כבוד סגן
הנשיא השופט חבש עוני
בשם המבקשת:
עו"ד יונתן שיף
בשם המשיבה:
עו"ד אבי-טל שלומי
החלטה
כנגד המבקשת הוגש כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת"פ
7457/05)
בגין עבירה של ביצוע שימוש הטעון היתר לפי חוק, בלא היתר כאמור, לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן – חוק התכנון והבניה ), בצירוף סעיף 1 לחוק התכנון והבניה ותקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז–1967.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקשת השתמשה בשטח של כ-40 מ"ר שיעודו לפי היתר לחלל גג לא שמיש, למגורים. השימוש החורג הנ"ל בוצע בלא היתר מאת הועדה המקומית לתכנון ובניה למרחב תכנון מקומי ירושלים, למרות שהוא טעון היתר כאמור.
בתאריך 22.3.2006 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט ד"ר א'צ' בן-זמרה ) את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, וביום
9.4.2006 גזר עליה את העונשים הבאים: קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תחתיו; התחייבות בסך 5,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תחתיה, להימנע מביצוע עבירה לפי סעיפים 145, 204
ו-210 לחוק התכנון
והבניה בתוך תקופה של שלוש שנים החל מיום גזר הדין; התחייבות להימנע מכל שימוש במבנה וכן להימנע מהרשאת השימוש במגורים, תוך שדחה את תחולת הצו ליום 9.10.2007, כדי לאפשר למערערת להשיג היתר שימוש כדין.
על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים.
בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא
ע' חבש ) דחה את הערעור ואימץ את הממצאים העובדתיים של בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה של המבקשת לעניין הגנה מן הצדק. המבקשת טענה כי הסתמכה על מצגים שונים של הרשויות עובר לרכישת הדירה וגם לאחריה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין כל ראיה כי הדברים נבדקו מול רשויות התכנון והבניה גופן וכי רשויות אלו הן אשר הבטיחו למערערת כי קניינה נעשה כדין. בנוסף דחה בית המשפט המחוזי את טענותיה האחרות של המבקשת, הכוללות אפליה, הגנה על פי סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה וטענת ספק סביר. בדחותו טענות אלו קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא הוכיחה את טענותיה ולא הביאה ראיות מספקות לביסוסן.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוענת המבקשת טענות רבות לעניין הרשעתה. המבקשת טוענת כי הסתמכה על מצגים שונים של הרשויות עובר לרכישת הדירה וגם לאחריה, ועל כן יש להעניק לה הגנה מן הצדק. בנוסף חוזרת המבקשת על טענת האפליה, בטענה כי באזור מגוריה דירות נוספות הבנויות בניגוד לתנאי ההיתר, אך לא ננקטו צעדים כלשהם כנגד בעלי הדירות הללו. טענה נוספת שמעלה המבקשת הינה טענת הספק סביר, המתבססת על טענתה של המבקשת כי ניתן היה לפרש את היתר הבניה שניתן, ככזה הניתן לצורך בניה למגורים, וכי קיים ספק סביר לעניין זה. כמו כן טוענת המבקשת כי סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה חל בעניינה, וכי היא נקטה בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והבניה ולכן סעיף זה מעניק למבקשת הגנה מעבירה לפי סעיף 204.
מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, היות ואין הבקשה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינה של המבקשת ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. בנוסף, טוען בא-כוח המשיבה, כי דין הבקשה להדחות גם לגופו של עניין. לגבי הגנת הספק הסביר טוען בא-כוח המשיבה כי טענה זו הינה טענה עובדתית ולא משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינה של המבקשת. לגבי סעיף 208(ב ( , טוען בא-כוח המשיבה כי בית המשפט המחוזי קבע כי, המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי נקטה בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק התכנון והבניה. לגבי החלת הגנה מן הצדק על המערערת, טוען בא-כוח המשיבה כי טענה זו הוכרעה על סמך התשתית הראייתית וכי אין מקום להחלת הגנה זו במקרה הנוכחי.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקשת אף לא העלתה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). אדרבה, המבקשת חוזרת בבקשתה אחד לאחד על נימוקי הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי, אשר דן בטענותיה בכובד ראש ודי בעצם עובדה זו בכדי לסכל מתן רשות ערעור נוספת.
מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. לעניין טענת ההגנה מן הצדק, מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא עלה בידי המבקשת להוכיח, כי הדברים נבדקו מול רשויות התכנון והבניה גופן, וכי הן אלה, אשר הבטיחו למבקשת, כי השימוש נעשה כדין ועקב הבטחה זו נגרם למבקשת עיוות דין המצדיק את ביטולו של כתב האישום. ביטול כתב אישום מן הטעם של הגנה מן הצדק הינו צעד קיצוני הנעשה רק במקרים בהם ישנה פגיעה חמורה בתחושת הצדק וההגינות ( ראו ע"פ 4855/02
מדינת ישראל נ' בורוביץ (טרם פורסם)(2005) ). איני סבור כי המקרה שבפנינו הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני זה.
יתר טענותיה של המבקשת לעניין הכרעת הדין הוכרעו על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת בהסתמך על התשתית הראייתית שהוצגה בפניו והכרעה זו מקובלת עלי, ומכאן שלא מצאתי הצדקה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ו באלול התשס"ז (9.9.2007).
ש ו פ ט