רע"פ 6232/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בירושלים בשלושה מקרים של ביצוע מעשים מגונים בקטינים, עבירה לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. התמונה העובדתית, כפי שנפרשה בחומר הראיות שבפני הערכאה הדיונית, גילתה כי במשך שנים אחדות וטרם גיוסו לשירות צבאי, עמד המבקש בקשרי ידידות עם מספר רב של נערים צעירים, בני פחות מ-14 שנים, עמם נהג לבלות כשהוא חש עצמו כדמות בוגרת ומובילה עבורם. אלא, שכוחו לא עמד לו לרסן את משיכתו המינית לאחדים מהם, והתוצאה היא כי במקרים שונים בין השנים 2001-2000, נגע בגופם של נערים ששהו במחיצתו ובכלל זה בנער בעת שישן. לא כל הקורבנות הבינו באותה עת את מהות המעשים, אך נזקיהם ניכרים בהם עד ליום הזה.

2.בבואו לגזור את דינו של המבקש, הביא בית-משפט השלום במנין שיקוליו, מחד, את חוות-דעתו של שירות המבחן, ולפיה לא הפנים המבקש את משמעות מעשיו ואת השלכתם על קורבנות העבירה. מנגד עמדה העובדה, כי אימת הדין הרתיעה את המבקש מלשוב ולשלוח ידו מאז במעשים דומים. לסופה של בחינה העדיף בית-משפט השלום את היסוד ההרתעתי, וגזר למבקש 20 חודשי מאסר בפועל ועוד ששה חודשים על-תנאי. כן חויב הוא בתשלום פיצוי כספי למתלוננים.

3.ערעור, שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים ע' חבש, י' צבן ומ' מזרחי) התקבל בחלקו, ומתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של המבקש ובזמן שחלף הופחת המאסר בפועל והועמד על שמונה חודשים.

4.כעת מונחת בפני עתירתו של המבקש, שאינו מיוצג, להידרש בשלישית לעונש שנגזר לו. בבקשתו, המנוסחת כמכתב-פנייה לבית-המשפט, פורש המבקש את סיפורו, תוך פירוט נסיבותיו האישיות וחששו הכבד מפני ריצוי המאסר מאחורי סורג ובריח. בתוך כך מדגיש הוא את צערו על הפגיעה שנגרמה לנערים בהם ביצע את מעשיו ואת רצונו להשתלב במסגרת טיפולית.

5.לא נעלם מעיני הקושי שבשליחתו למאסר של אדם צעיר, המעיד על עצמו כמבקש לפתוח דף חדש בחייו, ושמעשיו מעידים עליו כי לא שב וחטא בביצוען של עבירות. אף איני מקל ראש בחרטה הנשקפת ועולה מדבריו, ומן הסיכוי כי הפנים את משמעותם של המעשים בהם היה מעורב, שכן בכך פתח לעצמו המבקש צוהר חשוב להשתלבות במסגרת טיפולית, באמצעותה יוכל לרכוש יסודות להתמודדות עם דחפיו.

ברם, מדובר בעבירות מין אשר הניסיון המצטבר מוכיח, לדאבון הלב, כי עלולות הן בסבירות גבוהה לחזור על עצמן, ומשכך אין מנוס מקביעתה של ענישה הולמת, המדגישה את יסוד ההרתעה. סבורני, כי העונש שהושת על המבקש בידי ערכאת הערעור, אף שאינו קל כלל ועיקר, משקף איזון ראוי בין יסוד זה לבין נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר בדין הובאו בחשבון. אך זאת יֵדע המבקש, כי אם ישוב חלילה וישלח ידו בביצוען של עבירות מעין אלו בעתיד, כי אז לא תוכל עוד כף הרחמים ליטות לזכותו.

אוסיף, כי ראוי הוא ששירות בתי-הסוהר ישלב את המבקש, ככל שיימצא כשיר לכך, במסגרת טיפולית מתאימה בין כותלי הכלא.

על יסוד כל האמור, אני דוחה את הבקשה ועמה את העתירה לעיכוב ביצועו של העונש.