רע"פ 6257/08 ראובן ניתאי נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (תיק פ' 10213/06, כבוד השופטת י' ייטב ) בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר ירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960).

ההרשעה סבה על העמדת רכב מספר 80-973-06 ביום 30.11.2005 בשעה 10:19 ברחוב הרברט סמואל בירושלים, במקום שהחניה בו נאסרה על פי הוראת תמרור. דינו נגזר לתשלום קנס בסך 250 ש"ח.

יצוין, כי בגין אותה חניה אסורה הועמד לדין אף אדם אחר, שהיה רשום כבעליו של הרכב, אולם המשיבה חזרה בה מן התביעה בעניינו של אותו אדם נוכח אי בהירות בעניין מועד ביצוע העבירה שעלה מעדותו של פקח החנייה והוא זוכה.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. עיקר טענתו של המבקש בערעור הייתה כי בשל העובדה שאדם אחר זוכה מאותה עבירה, עומדת לו הגנה של "סיכון כפול". יצוין כי טענה זו הועלתה גם בפני בית המשפט לעניינים מקומיים שדחה אותה לגופה. כמו כן נטען כי משקל הראיות היה דל ביותר בין היתר עקב אי הנצחת התמרור שאוסר על החניה במצלמה והסתירות בגרסאות פקח החנייה.

ביום 2.6.2008 דחה בית המשפט המחוזי בפסק דין מנומק ומפורט את ערעורו של המבקש (כבוד השופט י' נועם ). בעניין טענת "הסיכון הכפול" קבע בית המשפט המחוזי כי אין בה כל ממש לאור העובדה כי טענה זו הינה טענת הגנה פרסונאלית שאינה עומדת למבקש היות ולא הוא שזוכה בהליך הקודם. נדחתה טענתו של המבקש כי העבירה דנן "אינה פרסונאלית" אלא עבירה חפצית "הנעשית מול רכב" בקביעה כי טענה זו מופרכת היא ועומדת בסתירה לעקרונות דיני העונשין. בית המשפט לא מצא אף בטענותיו של המבקש כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים עילה להתערב בפסק דינו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה חוזר המבקש בעיקרן על הטענות ששטח אף בפני הערכאות הקודמות. בעיקר טוען הוא כאמור כי משזוכה אותו אדם אחר מעבירת החניה בשל הקביעה כי הייתה אי בהירות באשר למועד החניה, צריכה לעמוד לו הגנה מפני "סיכון כפול". כן טוען הוא כי לאור חולשת הראיות והנסיבות המיוחדות לא היו צריכים בתי המשפט הקודמים לנהוג בו מנהג של "ייקוב הדין את ההר" ולעשות כל מאמץ להרשיעו והיה עליהם לזכותו מן העבירה. בנוסף לאלו חוזר שוב המבקש על הפגמים הנטענים בראיות המשיבה אשר לדידו לא היה בהן בכדי להוביל להרשעתו.

לאחר שעניינתי בבקשה לרשות ערעור ובפסקי דינם של בתי המשפט שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). על אף ניסיונו של המבקש לצייר את בקשתו כנוגעת לאושיות המשפט הפלילי, לא מצאתי כי היא מעוררת כל עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

מעבר לנדרש אוסיף, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. טענתו של המבקש כי עומדת לו הגנה של "סיכון כפול" טוב לה שלא הייתה נטענת. הן בית המשפט לעניינים מקומיים והן בית המשפט המחוזי הקפידו והבהירו בפסקי דינם כי הגנה זו הגנה פרסונאלית היא וכי לאור העובדה כי אדם אחר הוא שזוכה בהליך קודם אין עומדת לו הגנה כאמור. אין לי אלא לסמוך ידי על פסק דינם.

באשר לטענותיו של המבקש בעניין חולשת הראיות, בית המשפט לעניינים מקומיים התרשם מן הראיות שלפניו, לרבות עדותו של פקח החניה בדבר שגיאתו במשפט הקודם בעניין תאריך העבירה, והתרשם כי אשמתו של המבקש הוכחה במידה הנדרשת. בית המשפט המחוזי לא ראה כי נפלה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים טעות המצדיקה את התערבותו. לא ראיתי בטענות המבקש בכדי להצדיק בחינה נוספת של הסוגיה על ידי ערכאה שלישית.

אשר על כן, נדחית בקשת רשות הערעור.