פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
6260/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יוסף סוריאס
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת
ישראל-עירית הרצליה
המשיבים הפורמליים:
2. דוד סוריאס
3. יעקב סוריאס
4. יהודה סוריאס
5. חיים סוריאס
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט-המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 80307/05 מיום 30.6.06 שניתן על-ידי
כב' סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר.
בשם המבקש: עו"ד גד
סתיו
החלטה
כנגד המבקש אשר ברשותו גדר ברחוב כצנלסון 36 בהרצליה, גוש 6558, חלקה 561 (להלן: הגדר) הוגשה, ביום 10.12.02, על-ידי המשיבה 1 לבית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה בקשה להריסה ללא הרשעה (ב"ש 55/02), לפי הוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה). לפי האמור בבקשה, גדר זו נבנתה בלא היתר בנייה מאת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ומכיוון שעברו למעלה מחמש שנים מיום הבנייה ועד ליום הגשת הבקשה, לא ניתן היה להגיש כתב אישום בגין הבנייה. בבקשה הובהר, כי ההריסה נדרשת לשם ביצוע פרויקט תשתית באזור.
ביום 23.6.05, לאחר שהליכי פשרה בתיק לא צלחו, החליט בית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצלייה (כבוד השופטת א' לוי) לקבל את הבקשה להריסה ללא הרשעה. בהחלטתו קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי התמלאו התנאים הדרושים לפי הוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה וכי הוא השתכנע, כי אכן קיים אינטרס ציבורי להרוס את הגדר, שכן במקום מתוכננת להיבנות כיכר ובאם תושאר הגדר על כנה, היא תפריע לבניית מדרכה המיועדת למעבר הולכי-רגל במקום.
על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר, י' שיצר) דחה את הערעור בקובעו בראש ובראשונה, כי חלק מהגדר אכן נבנה בתוך שטח ציבורי, דהיינו בחלקות 656 ו-657 השייכות למשיבה 1 וכן כי לא נמצא כל דופי בהסתמכות בית-המשפט לעניינים מקומיים על מפת המדידה הרלוואנטית, שנערכה על-ידי מודד מוסמך והמתארת באופן ברור את גבולות החלקה ואת מיקומה של הגדר. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מקובלת עליו קביעת בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי הריסת הגדר נדרשת לשם ביצוע עבודת התשתית במקום. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי נטל הראיה, לעניין חשיבות הריסת הגדר הורם, אף ברמה הנדרשת בהליך פלילי. לאור האמור, קבע בית-המשפט המחוזי, כי שיעור הפגיעה היחסי שייגרם לציבור הוא רב, לעומת שיעור הפגיעה שיוסב למבקש וזאת בעיקר, משום שהוכח שהימצאות הגדר אינה מאפשרת הקמת מדרכה והולכי-רגל העוברים מדרום לצפון ייאלצו ללכת על הכביש, או לעבור לצידו השני של הרחוב.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בערכאות הקודמות. במסגרת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה.
לטענת בא-כוח המבקש, לא הוכח במידה הדרושה במשפט הפלילי שאכן התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, על אף שאינו, מהווה באופן ישיר הליך פלילי, עדיין מידת ההוכחה הנדרשת מהמדינה, אינה נופלת מזו המוטלת על התביעה בהליך פלילי שכזה. לחילופין, טוען בא-כוח המבקש, כי ראוי שבית-משפט זה ייכנס לעובי הקורה ויקבע הלכה ברורה ומחייבת אשר תפסוק באם הליך על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה מבחינת נטל הראיה המוטל על התביעה, הינו בבחינת הליך פלילי, או שמא הליך אחר. לבסוף, טוען בא-כוח המבקש, כי המשיבה טענה בבקשה למתן צו הריסה, כי הגדר בנויה בשטח ציבורי בחלקה 561 בעוד שחלקה 561 היא פרטית ומצויה בבעלות המבקש ואחיו.
דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה 1.
עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).
נראה, כי עיקר טענות המבקש מופנות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים. טענות אלה נבחנו הן על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים והן על-ידי בית-המשפט המחוזי ונדחו על-ידם בפסקי-דין מנומקים, מפורטים וברורים. לפיכך, דינן להידחות.
לעצם טענתו של המבקש, יושם לב, כי בית-המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי, שהתביעה הוכיחה ברמה הנדרשת בהליך פלילי ומשכך, יורדות מן הפרק טענותיו של המבקש בעניין זה. באשר לטענה, כי המשיבה טענה בבקשה למתן צו הריסה, כי הגדר בנויה בשטח ציבורי בחלקה 561 בעוד שחלקה 561 היא פרטית ומצויה בבעלות המבקש ואחיו: אמנם נכון, כי דומה ונפלה טעות ברישום מספר החלקה בבקשה, אך מעיון בפסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה, עולה בבהירות רבה, כי המבקש היה מודע לטענותיה של המשיבה, כי חלקה של הגדר נבנה בשטח ציבורי ולפיכך לא נגרם לו כל עיוות דין.
על-פי הפסיקה, אין די בהתקיימות תנאי הסעיף להוצאת צו הריסה, אלא יש צורך באינטרס ציבורי להריסת המבנה (ראו רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 151). נחה דעתי, כי הימצאות הגדר אינה מאפשרת הקמת מדרכה והולכי-הרגל העוברים מדרום לצפון ייאלצו ללכת על הכביש, או לעבור לצידו השני של הרחוב. מצב זה מסכן את חיי הולכי-הרגל ומשכך מתקיים אינטרס ציבורי מובהק ומיידי, המצדיק את ביצוע צו ההריסה.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, ח' באב תשס"ו (2.8.06).
ש
ו פ ט