רע"פ 6306/08 מור חלפון נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 3758/05) בגין עבירה של תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של בריחה ממשמורת חוקית, לפי סעיף 257 לחוק העונשין; ועבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+ (ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1977 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ).

על פי המתואר הכתב האישום המתוקן, ביום 23.3.2004 בשעה 23:15 לערך, נמצא בחזקת המבקש סם מסוג קנבוס בכמות של 12.43 גרם , זאת לשם שימוש בו יחד עם חבריו. משהודיע השוטר שמעון רביבו (להלן: השוטר רביבו ) למבקש כי הינו עצור, נמלט זה האחרון מהמקום ונכנס לחצר בית, שם הצליח השוטר רביבו להדביקו ולאחוז בידיו כדי לעצרו. בשלב זה חבט המבקש בראשו של השוטר רביבו מספר פעמים באמצעות מכשיר הפלאפון שלו. כתוצאה ממכות אלו נפל השוטר רביבו ארצה ונחבל משברי זכוכית שהיו בחצר, וכן נחבל במרפקו.

לפני בית המשפט טען בא כוח המבקש כנגד קבילותה ומשקלה של הודעת המבקש במשטרה מיום 24.3.2008, בה הודה במיוחס לו בכתב האישום. לטענתו הפרטים שמסר המבקש בהודעתו נבעו מאיומי החוקרת אשר גבתה את ההודעה והפחדים בהם היה נתון המבקש. ביום 26.3.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט מ' לנדמן ) את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט קבע כי הודעתו של המבקש במשטרה משקפת נכונה את שקרה, מנקודת מבטו של המבקש, בעוד את עדותו הסותרת לפני בית המשפט מצא בלתי מהימנה. בית המשפט בחר שלא להתייחס לטענתו של בא כוח המבקש כי העדות המבולבלת נובעת מהפרעות קשב, כיוון שזו הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים בכתב ללא תיעוד תומך. כמו כן, בית המשפט ציין כי לא ראה לנכון להפנות את המבקש לשירות המבחן בכדי שזה יבחן את הרשעתו לאור נסיבות המקרה.

ביום 12.4.2007 גזר בית משפט השלום על המבקש שישה חודשי מאסר בפועל; עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירות אלימות או בריחה ממשמורת חוקית; ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים; וקנס בסך 4,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו. ביום 8.10.2007 השלים בית משפט השלום את גזר דינו וקבע כי ששת חודשי המאסר בפועל יבוצעו על דרך עבודות שירות.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71896/07). עיקר טענותיו של המבקש הופנו כלפי קבילות הודעתו במשטרה ומשקלה. לדידו, היה על בית המשפט לערוך משפט זוטא לעניין ראיה זו אף על פי שבא כוחו הקודם לא התנגד לקבילות הראייה מלכתחילה אלא רק בשלב הדיון לפני בית המשפט קמא. בנוסף, המבקש טען כי אלימות שהופעלה מצד השוטרים במהלך מעצרו היא שהביאה למסירת ההודעה. לעניין הסתירות והבלבול בעדותו בפני בית המשפט, המבקש ייחס זאת להפרעות קשב מהן הוא סובל אשר היה על הערכאה הדיונית לתת עליהן את הדעת. לעניין גזר הדין, טען כי שגה בית משפט השלום כאשר בחר להרשיעו ללא המלצה בעניין מאת שירות המבחן.

ביום 16.4.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר , סגן הנשיא ז' המר והשופט ג' קרא ) את ערעורו של המבקש בקובעו כי קביעותיה של הערכאה הדיונית היו מעוגנות היטב בעובדות אשר הובאו לפניה. לעניין הטענה כי עדותו המבולבלת של המבקש נובעת מהפרעות קשב, קבע בית המשפט כי טענה זו טענת הגנה שיש להוכיחה במהלך המשפט ולא להעלותה כלאחר יד בשלב הסיכומים. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות המבקש לעניין גזר הדין לאור חומרת מעשיו והסתבכותו הקודמת בפלילים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר במסגרתה שב ומעלה המבקש את הטענות אשר העלה לפני בית המשפט המחוזי . יחד עמה הגיש המבקש בקשה לצירוף שלוש ראיות חדשות לבקשת רשות הערעור, המונות אבחון שנערך לו מטעם המרכז הארצי להדרכת מורים והורים לקויי למידה; עדותה של חברתו של המבקש במשטרה; וזיכרון הדברים של השוטר (להלן: השוטר אסף ) אשר הגיע לביתו לאחר מסכת האירועים בכדי לעצרו. לפי המבקש יש בראיות אותן הוא מבקש לצרף בכדי להעיד על חפותו. בנוסף, המבקש טוען כי חומר הראיות הקיים והראיות החדשות מאששות את גרסתו כי השוטר רביבו תקף אותו ללא התגרות מצדו ולכן ברח מפני השוטרים.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי בית משפט, בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים אותם קבעו הערכאות הקודמות. בית משפט השלום הרשיע את המבקש על סמך שלל העדויות והראיות אשר באו לפניו, כולל הודעתו של המבקש במשטרה, בעודו מתרשם כי עדותו לפני בית המשפט איננה מהימנה. בית המשפט המחוזי אף חזר ובחן בקפידה את טענות המבקש אך לא מצא בהן כדי לפגום בפסק דינו של בית משפט השלום. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לעניין הבקשה להוספת ראיות חדשות, בית משפט זה כבר עמד על כך כי:

"הלכה פסוקה היא כי על מנת להתיר הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור נדרשים שני תנאים מצטברים: הראשון, כי המערער לא היה יכול להביא את הראייה בפני הערכאה הדיונית; השני, כי הראיה הנוספת היא בעלת משקל סגולי כזה העשוי לשנות את תוצאות המשפט." (ראו ע"פ 8670/07, דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.9.2008)).

במקרה שלפניי, הראיות נשוא הבקשה לצירוף ראיה חדשה היו זמינות למבקש החל מראשית ניהול ההליכים נגדו. טענות בא כוחו הנוכחי של המבקש, שהוא אחיו, כי קודמו בתפקיד התרשל בתפקידו לעניין הגשת הראיות בזמן אין בהן כדי לשנות קביעה זו, לא כל שכן כאשר מסתבר כי עוד בתחילה היה שותף בא הכוח הנוכחי בייצוגו של המבקש.

אוסיף שגם לו הייתי מקבל את צירופן של הראיות החדשות, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט, אלא היפכא מסתברא. מזיכרון הדברים של השוטר אסף עולה כי אמנם המבקש חזר לביתו לאחר ההיתקלות בשוטר רביבו נסער וחבול. אך עיון מעמיק יותר מגלה שמדובר בחבלות באצבעות ידיו, עובדה אשר רק מחזקת את הסברה כי הכה את השוטר רביבו. לא זו אף זאת, השוטר אסף ממשיך וכותב כי המבקש סיפר לו בדרכם לתחנת המשטרה כי בחר לברוח מפני השוטרים כאשר נתפס עם קנבוס בחזקתו משהבין כי עומד הוא להיעצר, ובשלב זה נאבק עם השוטר רביבו ונמלט. לאור כל זאת, הבקשה לצירוף ראיה חדשה איננה עומדת אף לא באחד מהתנאים לקבלת ראיה חדשה בשלב הערעור.

לבסוף, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. עמד על כך בית המשפט המחוזי כי למבקש ישנו רישום פלילי ללא הרשעה, ומקרה זה מלמד כי ההליכה לקראתו בעבר לא הביאה לשינוי בהתנהלותו והפנמת חומרת מעשיו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 14.7.2008 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 14.12.2008, בשעה 08:00, בפני הממונה על עבודות שירות במפקדת גוש מרכז, ת"ד 81 רמלה, לשם תחילת ריצוי עונשו.