רע"פ 632/10 סלמי חסן נ. מדינת ישראל

בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בביצוע עבודה הטעונה היתר בסטייה מן ההיתר – עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בעקבות כך, נדרש המבקש להתאים את המבנה שבנה להיתר שניתן לו, ולשאת בכפל אגרת בנייה בסך 21,645 ש"ח. עוד הושת עליו קנס בסך 26,100 ש"ח והוא חויב לחתום על התחייבות בסכום זהה לבל ישוב ויבצע עבירה כאמור.

בקובעו את שיעורה של אגרת הבנייה, מאן בית-משפט השלום לדחות את מתן גזר-הדין כדי לאפשר למשיבה להגיש תחשיב עדכני מטעמה. על כך ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי, וערעורה התקבל. נקבע, כי חוות הדעת חיונית לצורך קביעתו של שיעור האגרה, כי לא היה על המשיבה להציגה לראשיתו של הליך, וכי העיכוב הכרוך בהגשתה אינו משמעותי ומכל מקום אינו שקול לבנייה הרחבה שביצע המבקש בלא היתר.

עם קביעה זו ממאן המבקש להשלים, ומכאן בקשתו שבפני להרשות לו לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לכך לא אוכל להיעתר. לא זו בלבד שבטענה נקודתית, שאין ענינה אלא במקרה הפרטני של המבקש, אין כדי להקים עילה לקיומו של ערעור שני, אלא שגם לגופם של דברים לא ראיתי מה יסוד יש להתערבותה של ערכאת ערעור שנייה. ככל שקיים ספק באשר לגובה האגרה המתחייבת, יש להניח לצדדים להביא ראיותיהם לענין זה. אך מובן הדבר, כי אין בכך כדי לחסום את דרכו של מי מבין הצדדים להשיג, ככל שתימצא לו עילה לכך בעתיד, על ההכרעה השיפוטית בענין שיעור האגרה.

אי-לכך, הבקשה נדחית.