רע"פ 6328/03 עוזי (בן דניאל)מדקר נ. מדינת ישראל

1.לבית משפט השלום בירושלים הוגשו שני כתבי אישום נגד המבקש, בהם הואשם במעשי אלימות כלפי אשתו (להלן - המתלוננת). בכתב אישום אחד נטען כי סטר למתלוננת בפניה והיכה אותה בגבה באמצעות מקל של מטאטא. עוד הואשם כי במועד אחר דחף את המתלוננת ואת בתה מכלי הרכב בו שהו, והשליך את תיקה של המתלוננת. באותו מועד, בשעה מאוחרת יותר, תקף המבקש שוב את המתלוננת, חנק אותה בגרונה ודחף אותה, וכתוצאה מכך נגרמה לה שריטה בידה. בכתב האישום השני נטען כי ביום 6.3.01, משלא אפשרה המתלוננת למבקש להיכנס לביתה, דפק הוא על הדלת בחוזקה ואף בעט בה. משפתחה המתלוננת את הדלת דחף אותה המבקש, משך בשערותיה ובעט ברגליה, כך על פי כתב האישום. בית המשפט (כב' השופטת ר' שלו-גרטל) הרשיע את המבקש על פי הודאתו בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (הן על פי סעיפים 382(ב)(1) ו- 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין); והן על פי סעיפים 382(ג) ו- 380 לחוק העונשין). בגין עבירות אלו נידון המבקש לחמישה עשר חודשי מאסר, מתוכם תשעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. בית המשפט (כב' סגנית הנשיא מ' ארד, כב' השופט ע' חבש וכב' השופט ב' אוקון) דחה את הערעור, ומכאן הבקשה שלפניי ליתן רשות ערעור על פסק דינו. במסגרת הבקשה נטען, כי המבקש כלל לא הבין את ההליכים אשר התנהלו נגדו בפני הערכאה הדיונית. לביסוס טענתו זו מפנה המבקש לאמור בתסקיר המבחן בעניינו. לשיטתו, חוסר ההבנה הוא שגרם לו להודות בביצוע מעשים אשר כלל לא בצע. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בסוברו כי לפניו ערעור על חומרת העונש בלבד, שעה שערעורו של המבקש כוון אף נגד הרשעתו. יוער, כי המבקש אף עתר לסעד של עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו עד להכרעה בבקשה זו.

2.דינה של הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים חריגים בלבד, בהם עולות שאלות בעלות חשיבות משפטית החורגת מגדר עניינם הישיר של בעלי הדין (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123; רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה שלפניי איננו ממין מקרים חריגים אלו. אוסיף עוד, כי אף לגופו של עניין לא ראיתי ממש בבקשה. במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני בית משפט השלום, היה המבקש מיוצג. מפרוטוקול הדיון עולה בבירור, כי לא זו בלבד שבאת כוח המבקש הודתה בשמו במעשים אשר יוחסו לו, אלא אף המבקש עצמו אישר בפני בית המשפט כי הוא הבין את כתבי האישום וכי מודה הוא בעובדות הכלולות בהם. בנסיבות אלו אין כל בסיס לטענה כי המבקש לא הבין את ההליכים שהתנהלו נגדו, ועל כן צדקה ערכאת הערעור בדחותה טענה זו. אף תסקיר המבחן בו נאמר, בין היתר, כי "הנאשם (המבקש - א.ג.) אינו לוקח אחריות על מעשיו, לא הפנים כי היתה לו, לפחות בעבר, בעית אלימות, והדגיש שאינו מבין את עצם ההליך הפלילי נגדו" - אינו יכול להועיל למבקש. גם בטענה לעניין שגיאתו של בית המשפט המחוזי אין ממש. אמנם, בפתח פסק דינה של ערכאת הערעור צוין כי מדובר בערעור על חומרת העונש. אולם בהמשך הדברים דן בית המשפט אף בטענותיו של המבקש לעניין הרשעתו, והכריע בהן.

3.בשולי הדברים יוער כי בקשת רשות הערעור, כמו גם הבקשה לעיכוב ביצוע שנתלוותה אליה, הוגשו ביום 10.7.03, שלושה ימים בלבד לפני המועד שנקבע לתחילת ריצוי עונשו של המבקש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 27.5.03, היינו קרוב לחודש וחצי קודם לכן. לא ניתן שום הסבר מדוע שתי הבקשות הוגשו סמוך מאוד למועד האחרון הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. אפשר, שבנסיבות אלה ראוי לה לבקשה לעיכוב ביצוע שתידחה על הסף. עם זאת, מאחר שמוחלט לדחות את הבקשה לרשות ערעור כבר עתה בלא צורך בתשובה, ממילא אין עוד משמעות מעשית לבקשה לעיכוב ביצוע.

4. הבקשה נדחית.