רע"פ 6328/04 חליל רבאח עוקה נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגנית הנשיא י' הכט והשופטים מ' רביד וצ' זילברטל ) אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענינים מקומיים בירושלים (השופט א' צ' בן-זמרה ).

ואלו עובדות המקרה: המבקש, מהנדס בנין במקצועו, הכין עבור לקוחו תכנית בניה לצורך קבלת היתר בניה וסייע בידו לקבל את ההיתר. המבנה שנבנה בסופו של דבר נבנה בניגוד לתנאי ההיתר ותוך חריגה ממנו. בשל כך הוגש כנגד המבקש וכנגד הלקוח כתב אישום המייחס לשניהם ביצוע עבודה הטעונה היתר בסטיה מתנאי ההיתר, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). יצוין כי בבית המשפט לענינים מקומיים הופרד הדיון בעניינו של המבקש מהדיון בעניינו של הלקוח – בעל המבנה. המבקש טען במשפטו כי לא היה לו שום קשר לביצוע הבניה וכי לאחר שניתן ההיתר לא היה לו קשר כלשהו עם הלקוח. מנגד, המשיבה טענה כי למבקש יש אחריות לגבי המבנה שנבנה מתוקף היותו המהנדס המתכנן ועל כן יש להרשיעו. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים החליט בית המשפט לענינים מקומיים להרשיע את המבקש בעבירה המיוחסת לו. בית המשפט קבע כי אחריותו של המבקש לעבירה נובעת מהיותו המהנדס המתכנן והאחראי לביצוע לפי ההיתר, כאמור בסעיף 208(א) לחוק. כן קבע בית המשפט כי למבקש לא עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב) לחוק, דהיינו, שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק בכל הנוגע לעבודה הנדונה. בית המשפט סבר כי אף אם המבקש לא ידע על הבניה שנעשית בסטיה מההיתר הרי שלא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק כנדרש. בית המשפט הטיל על המבקש קנס בגובה של 3,000 ₪ וכן הורה למבקש לחתום על התחייבות להימנע מעבירות לפי סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק.

על פסק דינו של בית המשפט לענינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו חזר המבקש על טענתו לפיה לא היה לו כל קשר לבניה. המבקש טען בבית המשפט המחוזי כי לאחר שהוצא ההיתר הודיע לו הלקוח שהוא מקפיא את תחילת ביצוע העבודות וכי רק שנתיים מאוחר יותר, לאחר שהוגש נגדו כתב האישום, נודע למבקש לראשונה שהתבצעו במקום עבודות בניה. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש שגה בכך שלא התעניין כלל במצב העבודות בשטח ועל כן אין הוא יכול להישמע בטענה שנקט בכל האמצעים הנאותים לקיום החוק. בית המשפט המחוזי ציין כי אם אכן, כטענת המבקש, הודיע לו הלקוח על "הקפאת העבודות" הרי שחובה היה על המבקש להודיע על כך לרשויות ומשלא עשה כן הרי שבכך נכשל בקיום החובות המוטלות עליו.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשה זו העלה המבקש טענות עובדתיות חדשות השונות מאלו שנטענו בערכאות הקודמות. על פי הנטען בבקשה, המבקש נקט בכל האמצעים העומדים לרשותו אך הלקוח הכשיל את מאמציו בכך שהסתיר ממנו בכוונת זדון את העובדה שהבית הולך ונבנה. המבקש הוסיף כי הלקוח דרש ממנו שלא למסור הודעות כלשהן לוועדה המקומית בענין הבניה וכי כאשר נפגשו במקרה לאחר שניתן ההיתר אמר הלקוח למבקש שאין בדעתו לבצע את הבניה. המבקש טען כי כאשר הלקוח פועל מאחורי גבו של המתכנן הרי שאין להטיל על המתכנן אחריות לעבירות הבניה שמבצע הלקוח. המשיבה, בתגובתה לבקשה, ציינה כי טענות המבקש בדבר פעולות הלקוח מאחורי גבו נשמעות עתה בפעם הראשונה וכי טענות אלו לא נטענו כלל בערכאות הקודמות. מכל מקום, טענה המשיבה, גם בטענות אלו אין כדי לעזור למבקש אשר נמנע מלקיים כל פיקוח שהוא על מעשיו של הלקוח, בניגוד להתחייבויות שנטל עליו בבקשה להיתר הבניה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות לערער על פסק דין, אלא אם יש בבקשה כדי להצביע על שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. הבקשה המונחת לפניי אינה עונה על החריג האמור כיוון שעיקרה מבוסס על טענות עובדתיות פרטניות, ומטעם זה דינה להידחות. מעבר לדרוש יוער כי בצדק טענה המשיבה שגם הטענות העובדתיות החדשות שהעלה המבקש בבקשתו אינן מסייעות לו. המבקש היה המהנדס המתכנן אשר באמצעותו הצליח הלקוח לקבל את היתר הבניה. על פי סעיף 208(א)(8) לחוק, ישא המהנדס המתכנן באחריות לעבירה שנעברה על סעיף 204 לחוק אלא אם עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב). בענייננו, גם בהתחשב בטענות החדשות שהועלו בבקשה, לא הצליח המבקש להראות כי נקט באמצעי כלשהו למען שמירת הוראות החוק ועל אחת כמה וכמה שנקט בכל האמצעים הנאותים כנדרש בסעיף 208(ב) לחוק. טענת המבקש היא, למעשה, שאין להטיל אחריות על מי שמגיש בקשה להיתר אך בפועל אינו נוטל חלק בביצוע העבודה. טענה זו דינה להידחות, שכן בית משפט זה כבר עמד על כך שתכלית החוק היא להרחיב את "מעגל האחראים גם על אלה שאיפשרו את ביצוע העבירה והכשירו את הקרקע לכך בפעולותיהם המקצועיות, שבלעדיהן לא ניתן היה לעשות כן" (דברי השופטת ש' נתניהו

בע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 529, 544) זאת, כדי שיישמר האינטרס הציבורי הקיים בריסון ההפקרות בתחום העבירות על חוק התכנון.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.