רע"פ 6336/10 אורי פולק נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקש בשורה ארוכה של עבירות אותן ביצע כלפי מי שהיתה בת-זוגו, וביניהן, תקיפה, איומים, הטרדה באמצעות מתקן בזק ופגיעה בפרטיות. בבואו לגזור את העונש עמד בית-המשפט על חומרת המעשים, וציין כי מ דובר במי שהתנהגותו מלמדת על דפוס פעולה מתמשך, הואיל והוא הורשע בעבר בעבירות דומות כלפי בת זוג קודמת, ובעקבות כך נשא במאסר ממושך. נוכח האמור, נדון המבקש ל-56 חודשי מאסר ושלוש תקופות של מאסר על תנאי. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 18 חודשים שעמד לחובת המבקש, חלקו במצטבר וחלקו בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 66 חודשים.

2.

בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי מיקד המבקש את טיעוניו בחומרת העונש, ובגדרו של הליך זה הוגשה חוות דעת של פסיכולוג אשר כללה הצעה לתכנית טיפולית. בית-המשפט המחוזי עמד על חומרת העבירות ועברו הפלילי המכביד של המבקש אותו הגדיר כ"עבריין רצידיביסט", אולם לבסוף החליט ללכת לקראתו והעמיד את רכיב המאסר בפועל על 4 שנים.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי העונש חורג במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת, ובפני בית-המשפט המחוזי הוצגה לראשונה העובדה כי הוא סובל מהפרעות נפשיות, ומטעם זה היה מקום להקל בעונש באופן משמעותי.

4.

לבקשה זו אין בידי להיעתר, הואיל וההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. המבקש שב וחטא כלפי בת-זוג חרף דרכי הענישה שננקטו נגדו בעבר, ובעת שמאסר על תנאי עמד נגדו. בנסיבות אלו העונש שהושת עליו הנו ראוי והולם, וגם מטעם זה לא ראיתי מקום להורות על קיומו של ערעור שני.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.