רע"פ 6341/05 דוד שלם נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בגין עבירה של תקיפת בת-זוג ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382+379(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: החוק), עבירה של היזק במזיד, לפי סעיף 452 לחוק ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 10.6.02 בסמוך לשעה 20:00 , בעת הימצאם בביתם ברחוב אחד העם 13 ברמת-גן, החל ויכוח בין המבקש לאשתו (להלן: המתלוננת). על רקע זה, החל המבקש לשבור את מערכת הסטריאו שבדירה, את תריסי הסלון וחפצים שונים בסלון ביתו. בנסיבות אלו תקף המבקש את המתלוננת שלא כדין וזאת כאשר בתם בת השנתיים על-ידם. המבקש אף איים על המתלוננת ואמר לה, שאם תלך למשטרה הוא ידאג לרצוח אותה. כמו-כן, לפי הנטען, נהג המבקש לתקוף שלא כדין את ילדיו במועדים, אשר אינם ידועים ואף הכה את המתלוננת לנגד עיניהם.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' שריזלי) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית-המשפט קבע, כי מעשי המבקש היו חמורים ביותר וכי הוא לא הסתפק באיומים בפגיעה במתלוננת, אלא אף פגע בה פיזית וגרם נזק בזדון לרכוש רב בבית. בנוסף, נקבע, כי לאור עברו הפלילי, אשר כולל עבירת תקיפת בן-זוג, מן הראוי להתחשב בגורם זה לחומרה בעניינו של המבקש. לפיכך, בנסיבות העניין, גזר בית-המשפט למבקש 14 חודשי מאסר, מהם 6 לריצוי בפועל והיתר מאסר על תנאי. בנוסף, הוטלו על המבקש שלושה חודשי מאסר על תנאי בגין עבירות אחרות ואף הופעל כנגד המבקש עונש מאסר על תנאי, אשר נגזר עליו בת.פ. 9485/01 בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ביום 6.11.01. בית-המשפט קבע, כי בסך הכל ירצה המבקש עשרה חודשי מאסר בפועל.

על הכרעת-דינו וגזר דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ור' אליעז) דחה את הערעור בפוסקו, כי הכרעת הדין של בית-משפט השלום הינה בהירה וסדורה ומושתתת על ממצאי מהימנות. עוד קבע בית-המשפט, כי מתן האמון בגרסת המתלוננת לא היה סתמי ושרירותי. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי גם התיק הרפואי של המתלוננת וגם הנימוק בדבר הטיפול הנפשי שעברה, אינם משנים את התמונה, אלא נהפוך הוא, תומכים בגרסתה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל לעובדה, שהוא השתחרר זה עתה ממעצר של כחצי שנה, שניתן לו בתיק אחר, אשר נוגע גם הוא למתלוננת. בנוסף, טוען המבקש, כי היה על בית-המשפט לאפשר לו לקבל תסקיר עדכני משירות המבחן על מצבו עם אשתו - כזוג. כמו-כן, טוען המבקש, כי על בית-המשפט להתחשב בעובדה, שהוא עומד לקבל חזקה על ילדיו המשותפים לו עם המתלוננת ולשמור על שלמות משפחתו ככל הניתן.

מנגד, טוענת המשיבה, כי כנגד המבקש מתנהל תיק נוסף, הכולל אלימות מצידו כלפי המתלוננת. כמו-כן, טוענת המשיבה, כי המבקש איננו נרתע מהתנהגות אלימה או מהעונשים על תנאי אשר תלויים כנגדו. לפיכך, ולאור העובדה, כי המבקש הכה בתדירות את המתלוננת לנגד עיני ילדיהם במועדים לא ידועים בשנתיים האחרונות, טוענת המשיבה, כי המאסר המותנה אשר ניתן למבקש איננו בר-הפעלה אלא חב-הפעלה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מנסיבות העניין הפרטניות של המבקש, והלה, הגם שניסה, לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין.

בענייננו, מדובר במבקש אשר לו עבר פלילי, הכולל גם הרשעות מהעת האחרונה ורק לפני מספר חודשים הורשע בעבירות זהות באופיין, הכוללות תקיפת בן זוג, איומים והיזק בזדון.

הערכאות אשר קדמו לי, לא נתנו אמון בגרסתו של המבקש ואילו את גרסתה של המתלוננת מצאו מהימנה. בנוסף, סירב בית-המשפט המחוזי לבקשת המבקש לקבלת תסקיר שירות מבחן אודות המבקש, עקב התרשמותו מהתנהגות המבקש ומנסיבות העניין ולאור העובדה, כי המבקש איננו מבין את חומרת מעשיו משום שאיננו לוקח אחריות עליהם או נרתע מעונש על תנאי, אשר נגזר עליו בעבר. קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.