רע"פ 6368/02 יצחק בן אהרון אלקיים נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום (לתעבורה) ברמלה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ונהיגה רשלנית שגרמה לחבלה של ממש; ונגזר עליו עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל, פסילה מלנהוג למשך 12 שנים וקנס בסך 8,000 ש"ח. זאת, לאחר שבתאריך 13.12.99, בעת שנהג המבקש את רכבו בכביש 444 ביום גשום, סטה הוא בפתאומיות לשוליים הימניים של הכביש, ומייד לאחר-מכן שמאלה לתוך מסלול הנסיעה הנגדי, ופגע חזיתית ברכבה של לידיה קירשטיין ז"ל, שנהרגה כתוצאה מן הפגיעה בה. רכבו של המבקש הוסיף והסתחרר ופגע גם ברכב צבאי, שנסע מאחוריו, ופצע את שתי הנוסעות בו.

בית-משפט השלום דחה את טענת המבקש כי סטה לשוליים הימניים של הכביש מכיוון שניסה לחמוק ממשאית שהגיעה מולו, בהסבירו כי בעניין זה יש להעדיף את עדויות שתי הנוסעות מן הרכב הצבאי, ששללו מכל וכל את גירסת המבקש בעניין הופעתה של משאית כלשהי, על-פני טענת המבקש, שבחר שלא להעיד להגנתו. אשר לסטיית המבקש שמאלה לתוך מסלול הנסיעה הנגדי, בית-משפט השלום קבע, כי אף שראוי היה כי המשטרה, שגילתה לאחר התאונה כשל מכאני ברכבו של המבקש - נתק בין הגה הרכב לבין גלגלי הרכב - הייתה מעמידה את הרכב לבדיקת מומחה, אין מנוס מן המסקנה כי המבקש לא עמד בנטל להפריך את "כלל הדרך", שעל-פיו חזקה על נהג הסוטה ממסלול נסיעתו כי עשה כן מתוך התרשלות. בית-משפט השלום הסביר, כי המבקש, שקיומו של כשל מכאני ברכב עובר להתרחשות התאונה, להבדיל מכשל מכאני כתוצאה מן התאונה, צריך היה להיות בידיעתו המיוחדת, לא טען באף לא אחת משלוש הודעותיו בפני חוקרי המשטרה כי איבד את השליטה על רכבו בגלל ליקוי כלשהו ברכב, אלא תיאורו את התאונה מלמד דווקא כי שלט באופן מלא ברכב, אלא שהחליק על הכביש בעת שניסה לחזור לכביש משוליו הימניים. נסיבות אלו אף מלמדות כי אין להחמיר עם המשטרה על שנוכח הליקוי המכאני לא מסרה את הרכב לבדיקת מומחה לקביעת מועד התרחשות הכשל, שכן בכל שלבי החקירה לא העלה המבקש, שלמצער יכול היה לתאר את קיומו של הליקוי - אף שלא את סיבתו - טענה כי הרכב היה לקוי. עוד נקבע, כי עדות מומחה שהעיד מטעם המבקש הייתה מגמתית, ויש להעדיף על-פניה את עדות בוחן הרכב המשטרתי, שהעיד כי האפשרות שהכשל ברכב אירע כתוצאה מן התאונה החזיתית מסתברת יותר מן האפשרות שהכשל אירע קודם לכן. עדות זו - כך נקבע - נתמכת גם בהחלטת המבקש שלא להעיד להגנתו שלו.

המבקש ערער על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ערעורו נדחה, תוך שבית-המשפט המחוזי, שאימץ את מסקנות בית-משפט השלום, הטעים, כי אף הסטיה הפתאומית של המבקש לשוליו הימניים של הכביש מעידה על רשלנותו.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. עיקר טענת המבקש היה, כי מתעוררת בעניינו השאלה - המצדיקה מתן רשות לערער - על מי מוטל נטל השכנוע להוכיח כי כשל מערכתי או ליקוי מכאני אשר נתגלה ברכב לאחר תאונה, ויכול להוות גורם לה, נוצר עובר לתאונה או כתוצאה ממנה.

מנגד, המדינה תמכה בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות, והדגישה כי נטל השכנוע בפלילים לעולם רובץ עליה, אלא שבמקרה זה המבקש, שנמנע מלעלות אל דוכן העדים כדי להסביר את הסתירה בין הודעותיו בחקירה לבין גרסתו במשפט - לא עמד בנטל להפריך את חזקת "כלל הדרך", שהיא חזקה שבעובדה.

הבקשה שבפניי מתייחסת לעניינו המיוחד של המבקש, ולפיכך אינה מגלה עילה לקיום דיון בגלגול שלישי. דיון במסגרת כזו, כידוע, יתקיים רק בשאלות בעלות חשיבות כללית או אם נגרם למבקש עיוות-דין. ואילו השאלה שהעמיד המבקש כנימוק למתן רשות ערעור אינה מתעוררת במקרה זה, שכן מחד-גיסא, המדינה הסכימה כי נטל השכנוע רובץ עליה, ומאידך-גיסא, הרשעת המבקש יסודה בכך שהמבקש לא הציג ראיות מהימנות להפרכת ההנחה העובדתית, המבוססת על ניסיון החיים, כי סטייתו ממסלול נסיעתו נבעה מהתרשלותו.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופם של דברים לא הראה המבקש עילה להתערבות בית-משפט זה בהרשעתו. כאמור, הרשעה זו בוססה על ממצאים שבעובדה שקבע בית-משפט השלום בדבר סיבת התאונה, בהתבסס על הראיות שבאו בפניו. ממצאים אלו אף נבדקו פעם נוספת על-ידי בית-המשפט המחוזי, שקבע כי אין להתערב בהם, ואף המבקש לא הצביע על סיבה לשנותם.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו בתאריך 18.9.02 עד השעה 09:00 במזכירות בית-משפט השלום ברמלה.