רע"פ 6374/07 ריאד חבשי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש ביום 11.12.06 לבית משפט השלום באשקלון כתב אישום (ת.פ. 1821/06), המייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירה של נסיון גניבה לפי סעיף 384, בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 10.12.06 בשעה 8:30 או בסמוך לכך, פרץ המבקש לבית בכוונה לגנוב. ביום 21.2.07 התקיים דיון בבית משפט השלום, וכתב האישום הוקרא למבקש. בא-כוח המבקש הודה בכך שהמבקש נכנס לבית, אך טען כי לכל היותר היתה מצד המבקש הסגת גבול, וכך אמר:

"... הדלת היתה סגורה אך לא נעולה, הוא הקיש בדלת ומשלא נענה נכנס לתוך הבית. כל הארוע נמשך מספר שניות, פגש במתלונן שהיה בבית ולאור בקשת המתלונן מסר לו את תעודת הזהות ורשיון הנהיגה שלו, הצטער על המעשה ונסוג. לא היתה לו כוונה לגנוב, הוא היה לחוץ וביקש להטיל את מימיו ופניו היו לכיוון השירותים".

באותו הדיון, העלה בא-כוח המבקש את הטענה לפיה המבקש מטופל נפשית, והגיש בתמיכה לטענתו תעודה מהמרפאה לבריאות הנפש שבמרכז הרפואי העמק בעפולה. או-אז, טענה באת-כוח המשיבה כי היא מבקשת לקבוע את התיק להוכחות וכי יש לשלוח את המבקש לבדיקה פסיכיאטרית.

לאחר שהצדדים שוחחו ביניהם, הם הודיעו לבית המשפט כי הגיעו להסדר, לפיו המבקש יודה בכתב אישום מתוקן, בו תימחק העבירה של נסיון הגניבה. בא-כוח המבקש הבהיר כי "איני מבקש בדיקה פסיכיאטרית עבור הנאשם, אני מבקש בשמו לסיים את התיק היום". המבקש אישר את הדברים.

בשלב הטיעונים לעונש, ביקשה באת-כוח המשיבה מבית המשפט להשית על המבקש מאסר בפועל וזאת בהתחשב בעובדה שעל אף היותו יליד 1973, באמתחתו תשעה רישומים פליליים בעבירות רכוש רבות. מנגד, ביקש בא-כוח המבקש שלא למצות את הדין עם המבקש ולהטיל עליו מאסר שירוצה בעבודות שירות.

בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא ח' נחמיאס ) הרשיע ביום 21.2.07 את המבקש, על פי הודאתו, בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן, וגזר עליו 12 חודשי מאסר על-תנאי; קנס בסך 1,000 ש"ח; התחייבות בסך 10,000 ש"ח ותשלום פיצוי סמלי למתלונן בסך 1,000 ש"ח. בית המשפט נימק את העונש הקל בכך שחומרת העבירה איננה מהקיצוניות, בכך שהמבקש שהה כחודשיים וחצי במעצר בית, ובכך שבשנים האחרונות הוא לא ביצע עבירות, נשא אישה, נולדו לו שתי בנות והוא מתפרנס במקום עבודה מסודר. אשר לעברו הפלילי של המבקש, קבע בית המשפט כי עברו של המבקש כבר נדון והוא נתן את הדין.

על גזר הדין של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בערעורה ביקשה המשיבה לגזור על המבקש שישה חודשי מאסר בפועל, ולחילופין להורות על שליחתו לקבלת חוות-דעת הממונה על עבודות השירות.

בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטות ר' יפה כ"ץ ו ד"ר ד' אבניאלי ) קיבל ביום 11.7.07 את הערעור וקבע כי מבלי למצות את הדין, יירצה המבקש חמישה חודשי מאסר בפועל. כמו כן, נתבקש המבקש להמציא ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 20,000 ש"ח כל אחת, להבטחת התייצבותו לריצוי עונש המאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין נשארו בעינם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח המבקש, הפער העונשי בין גזר הדין של בית משפט השלום לבין זה של בית המשפט המחוזי נובע מהפער בהתייחסות לתעודה מהמרפאה לבריאות הנפש במרכז הרפואי עמק עפולה (להלן: התעודה הרפואית ). פער זה לטענתו, מצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. כמו כן, טוען בא-כוח המבקש, כי היה על בית המשפט

המחוזי להורות על בדיקתו של המבקש על-ידי הפסיכיאטר המחוזי בטרם גזר את עונשו, שכן התעודה הרפואית מהווה ראשית ראיה לליקוי נפשי אצל המבקש. עוד טוען בא-כוח המבקש כי הבקשה מעוררת דיון בשאלה מהו העונש המתאים לחולה "קלפטומניה", והאם מן הראוי לנקוט בגישה טיפולית או בגישה הרתעתית. לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח המבקש כי העונש שגזר בית משפט השלום הינו עונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואת עברו הפלילי של המבקש.

מנגד תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, המבקש אינו מעלה בבקשתו טענה החורגת מעניינו של תיק זה, טענותיו מופנות כנגד חומרת העונש שנגזר עליו ואין הבקשה מגלה נימוק אשר יצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

טענות המבקש בבקשתו מכוונות כנגד העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. ברם, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו ע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). אף העובדה כי בית המשפט המחוזי מצא לנכון להחמיר בעונשו של המבקש אינה מהווה נימוק למתן רשות ערעור (ראו רע"פ 1279/93 נאצמראללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו ולאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית משפט זה.

אף לגופו של ענין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. בא-כוח המבקש טוען כאמור, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל הולם לתעודה הרפואית. ברם, אף בית משפט השלום לא ביסס על התעודה הרפואית קביעה בדבר מצבו הנפשי של המבקש, אלא העלה השערה, לפיה מצבו הנפשי של המבקש לא יאפשר לו לבצע עבודות שירות. כך כתב בית משפט השלום בגזר דינו:

"התלבטתי אם לא זה המקרה לגזור על הנאשם מאסר קצר יחסית שירצה אותו בעבודות שירות לפי שביקש הסניגור, ואולם בעניין זה אני חושש שספק אם הנאשם יהיה כשיר לבצע את עבודות השירות הללו...".

יתרה מכך. התעודה הרפואית האמורה מהווה בסך הכל הזמנה לבדיקה במרפאה לבריאות הנפש במרכז הרפואי העמק בעפולה.

כמו כן, משהודה המבקש בכתב האישום המתוקן, הוא חזר בו מהטענה בדבר מצבו הנפשי. המבקש הצהיר במפורש בפני בית משפט השלום, כי אין

הוא מבקש להישלח לבדיקה פסיכיאטרית, שכן מעדיף הוא לסיים את התיק באותו יום. לאור הצהרתו של המבקש, לא ברורה לי טענתו כעת, לפיה טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על בדיקתו על-ידי הפסיכיאטר.

אף את הטענה בדבר היותו של המבקש "קלפטומן", יש לדחות מכל וכל. בערכאות הקודמות חזר המבקש על גרסתו, לפיה הוא לא פרץ לבית בכוונה לגנוב, אלא על מנת להטיל את מימיו. גרסתו זו אינה יכולה להעלות בקנה אחד עם טענת ה"קלפטומניה".

ולבסוף, אף את טענת המבקש, לפיה העונש שגזר עליו בית משפט השלום הינו הולם את נסיבות ביצוע העבירה, יש לדחות מכל וכל. שכן, למבקש תשע הרשעות קודמות בעבירות רכוש רבות, בגינן הוא אף ריצה עונשי מאסר בפועל.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 23.7.2007 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 21.10.07 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לשם ריצוי עונשו.