רע"פ 6378/13יצחק דדכה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד הנכבד ב-עפ"ג 2797-12-12 (בהרכב כב' השופטים: א' טל (סג"נ),

א' מקובר ו- ז' בוסתן ), שניתן בתאריך 1.9.2013, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון-לציון (כב' השופט א' יקואל ), מתאריך 6.11.2012, ב-ת"פ 7724-05-10 (להלן: התיק העיקרי ) וב-ת"פ 43818-02-11, שצורף אליו (להלן: תיק הצירוף ). בצד זה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המבקש, ובהתאם להחלטתי עוכב תחילת ריצויו של העונש עד להחלטה בבקשה שלפני.

להלן יובאו הנתונים הנדרשים להכרעה.

2.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בראשון-לציון הנכבד, על פי הודייתו, בשני כתבי אישום מתוקנים, בעבירות של: תקיפת בת-זוג, לפי סעיפים: 379 ו-382(ב)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), היזק בזדון, לפי סעיף 452 ל חוק , וכן בעבירה של איומים לפי סעיף 192 ל חוק .

בית משפט השלום הנכבד השית על המבקש 4 חודשי מאסר בפועל וכן הפעיל שני עונשי מאסר על תנאי, בני 10 חודשים ו-3 חודשים, בהתאמה, אשר הוטלו על המבקש ב-ת"פ 3614/04 (שלום ראשל"צ) מתאריך 11.9.2005 (אשר יכונה להלן: המשפט הקודם ), וקבע כי הם ירוצו בחופף לעונש המאסר בפועל שהושת על המבקש – כך שתקופת המאסר בפועל הכוללת שנגזרה עליו עמדה על 10 חודשים.

כן הטיל בית משפט השלום הנכבד על המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור, בתקופה של שלוש שנים מתאריך שחרורו, כל עבירת אלימות כלפי גוף ואיומים), 3 חודשי מאסר על תנאי (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור, בתקופה של שלוש שנים מתאריך שחרורו, עבירה של היזק לרכוש במזיד), וכן התחייבות בסך של 10,000 ש"ח להימנע מלעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו על העבירות שבהן הורשע.

3.

עניינה של הבקשה שלפני בהפעלת עונשי המאסר על תנאי שנגזרו על המבקש במשפטו הקודם (אשר יכונו להלן לשם הנוחות גם: המאסרים המותנים ). לטענת המבקש במועד ביצוע העבירות, מושא ההליך הנוכחי, "תקופת התנאי השיפוטית" של עונשי המאסר המותנים שנגזרו עליו במשפט הקודם – פקעה, ובית משפט השלום הנכבד לא היה מוסמך להפעילם בגדרי גזר דינו. יסודה של הטענה האמורה (שנטענה בענייננו, לראשונה, בפני בית המשפט המחוזי הנכבד – ולא בפני בית משפט השלום שגזר את דינו של המבקש) בעובדה שבית משפט השלום, אשר הטיל את המאסרים המותנים במשפטו הקודם עיכב את עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש באותו גזר דין (7 חודשי מאסר בפועל), ואותו בלבד, לצורך הגשת ערעור, ובהמשך עוכב ביצוע עונש המאסר בפועל גם על-ידי ערכאת הערעור. לימים, התקבל הערעור באופן חלקי כך שעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש באותו הליך הופחת ל-6 חודשי מאסר והומר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

בנסיבות אלה, טוען המבקש, כי בהתאם להלכה שנפסקה ב-רע"פ 7589/97 רחמים נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2) 651 (להלן: הלכת רחמים ), תקופת התנאי שנגזרה עליו במשפט הקודם החלה ביום מתן גזר הדין (קרי בתאריך: 11.9.2005) והסתיימה, לפיכך, בתאריך 10.9.2008. משכך, לטענת המבקש, לא היה מקום להפעיל את המאסרים המותנים, שנגזרו עליו במשפט הקודם, ביחס לעבירות שבהן הורשע בגדרי ההליך מושא הבקשה הנוכחית, אשר נעברו בתאריכים: 4.7.2009, 5.4.2010 (העבירות מושא התיק העיקרי) ובתאריך 4.12.2010 (העבירות מושא תיק הצירוף).

לטענת המבקש, הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מהמקרה הפרטני – ועניינה, לגישתו, "ביחסי הגומלין שבין הלכות שנקבעו בבית המשפט העליון הידועות כ הלכת רחמים ו הלכת במנוקלר [הכוונה היא ל-ע"פ 7510/00 במנוקלר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 258 – ח"מ ; להלן: הלכת במנוקלר ] ודרכי ישומן" (ראו: סעיף 27 לבקשה למתן רשות ערעור). עוד טוען המבקש, בעקבות דברי חברי, השופט א' רובינשטיין , ב-רע"פ 7495/12 צדוק נ' מדינת ישראל (22.10.2012), כי לשיטתו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד נפלה טעות המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, לשם תיקונה. בנוסף טוען המערער לקיומן של נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות, אף הן, לטעמו, התערבות בית משפט זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד – אשר דחה, כאמור, את השגותיו של המבקש בנוגע להפעלתם של המאסרים המותרים על-ידי בית משפט השלום הנכבד.

דיון והכרעה

4.

לאחר עיון בבקשה ובחומר שצורף לה וכן בתגובת המשיבה, שנמסרה על פי החלטתי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה

להידחות . אביא להלן, בקצרה, את הנימוקים למסקנתי זו.

5.

כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה יעניק, ככלל, רשות ערעור לדיון "בגלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים להליך (עיינו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)), או במקרים שבהם מתגלה אי-צדק בולט, או עולה מהבקשה חשש של עיוות-דין (עיינו: רע"פ 2222/13 חיחיאשווילי נ' מדינת ישראל (2.5.2013); רע"פ 2258/13 מאירוב נ' מדינת ישראל

(30.4.2013)).

6.

הבקשה שלפני איננה נכנסת בגדרי ד' אמותיהם של המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי". חרף הניסיון לשוות לבקשה אופי כללי, השאלה המשפטית שעליה מצביע המבקש – כלל איננה מתעוררת בנסיבות המקרה שבפני וכל עניינה של הבקשה מתמצה בטענות בדבר יישום הדין החל על נסיבות העניין גרידא. הלכה היא כי טענות מסוג זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 7495/12 צדוק נ' מדינת ישראל (22.10.2012)) – מה גם שלא מצאתי בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות שדנו בעניינו של המבקש כל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. אבהיר את הדברים מיד בסמוך.

7.

סעיף 52(ג) ל חוק העונשין מורה כדלקמן:

" תקופת התנאי תתחיל מיום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר – ביום שחרורו מן המאסר ; אולם תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר בשל שחרור מערובה מכח סימן ב' בפרק ג' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בשל חופש מיוחדת, או מכח סימן ב1 לפרק ו', יראו אותה כתקופת תנאי מצטברת לתקופת התנאי שקבע בית המשפט; והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת " (ההדגשות שלי – ח"מ ).

8.

בענייננו, הורה בית משפט השלום הנכבד (השופטת ל' ברודי ), אשר גזר את דינו של המבקש במשפט הקודם (ת"פ 3614/04), בין היתר, כך:

"אני גוזרת על הנאשם את העונשים כדלקמן:

א.ששה חודשי מאסר בפועל.

ב.אני מורה על הפעלת מאסר על תנאי בן חמישה חודשים שהוטל על הנאשם בתיק פלילי 3025/01 של בית-המשפט השלום בתל-אביב. מתוך תקופה זו ירצה הנאשם חודש אחד במצטבר לעונש המאסר המפורט בסעיף א' לעיל וארבעה חודשים בחופף.

סה"כ ירצה הנאשם שבעה חודשי מאסר בפועל . [ההדגשה במקור – ח"מ ].

ג.מאסר על תנאי למשך עשרה חודשים, והנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו [ההדגשה שלי – ח"מ ]

עבירת אלימות כנגד הגוף.

ד.מאסר על תנאי למשך שלושה חודשים, והנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו

[ההדגשה שלי – ח"מ ] עבירת אלימות נזק ורכוש בזדון".

9.

בהחלטה מתאריך 12.9.2005 עיכב בית משפט השלום הנכבד שדן במשפטו הקודם של המבקש, "את ריצוי המאסר בפועל [ בלבד – ההדגשה והתוספת שלי – ח"מ ] עד ליום 26/10/05", תוך שהוא מורה על השמתו של המבקש ב"מעצר-בית" בתקופת הביניים, לצד ערבויות נוספות. בהמשך הורה בית המשפט המחוזי הנכבד בתל-אביב (השופטת נ' אהד ) על " עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל [ בלבד – ההדגשה והתוספת שלי – ח"מ ] שנגזר על המבקש בבית-משפט השלום בראשון-לציון על-ידי כב' השופטת ברודי, עד למתן פסק-הדין ב-ע"פ 71741/05 (מחוזי-ת"א) שהגיש המערער" (ב"ש 93254/05 ב-ע"פ 71741/05, מתאריך 10.10.2005). לימים, בהסכמת המשיבה, התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש ונפסק כי עליו "לרצות 6 חודשי מאסר בפועל, אשר יכול וירוצו בדרך של עבודות שירות...", תוך שהובהר כי "אין שינוי ביתר חלקי גזר הדין" (ראו: פסה"ד ב-ע"פ 71741/05, מתאריך 2.5.2007).

10.

בנסיבות העניין שבפנינו, כפי שהובהרו לעיל, כלל לא רלבנטית, איפוא, השאלה שנדונה ב הלכת רחמים , אשר התעוררה עקב כך שבית משפט השלום שגזר את דינו של המבקש שם "לא אמר דבר בדבר מועד תחילת המאסר על תנאי" (ראו: פיסקה 8 לפסק-הדין ב-ע"פ 729/97 מדינת ישראל נ' רחמים (3.12.1997), מושא הלכת רחמים ), שהרי בית משפט השלום הנכבד שגזר את דינו של המבקש כאן, במשפט הקודם, "הורה אחרת" וקבע כי תקופת התנאי תחל "מיום שחרורו" של המבקש.

גם לקביעה ב הלכת במנוקלר , שלפיה: "באותם מקרים שבהם מצא בית-המשפט לראוי לדחות את ביצוע העונש בשל ערעור תלוי ועומד, ולא קבע הוראה מפורשת המבחינה בין מאסר בפועל למאסר על-תנאי לעניין דחיית הביצוע, יידחה העונש כולו בחטיבה אחת" – אין תחולה בענייננו. זאת מאחר שבית משפט השלום הנכבד שגזר את דינו של המבקש במשפט הקודם (וכמוהו גם בית המשפט שלערעור), קבעו במפורש כי עיכוב הביצוע שעליו הורו מתייחס ל"עונש המאסר בפועל" שהושת על המבקש בלבד (והדבר הוא בגדר פשיטא, לנוכח ההוראה המפורשת בגזר-הדין במשפט הקודם, שלפיה תקופת התנאי תחל "מיום שחרורו" של המבקש).

11.

זאת ועוד – אחרת. העבירות שהמבקש הורשע בביצוען (על פי הודייתו) ושבגינן הופעלו המאסרים המותנים לא נעברו בתקופה שבה נדחה ביצועו של עונש המאסר בפועל שנגזר עליו, כפי שהיה במקרים שנדונו ב עניין רחמים וב עניין במנוקלר (אלא לאחר שהמבקש סיים לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בדרך של עבודות שירות) – וגם מטעם זה לא מתעוררת בבקשה שלפנינו שאלת היחס בין ההלכות שנפסקו בשני עניינים אלה.

12.

על נסיבות הבקשה שבפני חלים, איפוא, הדברים הבאים שנפסקו בהלכת במנוקלר :

"... בעניין שלפנינו תחול תקופת התנאי השיפוטית רק לאחר ריצוי המאסר בפועל לא רק מכוח הוראת החוק, אלא גם מכיוון שכך הורה במפורש בית-משפט השלום שגזר את דינו של המערער וקבע כי תקופת התנאי השיפוטית תחל 'עם שחרורו מהכלא' " (שם, בפיסקה 10 לפסק-דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש ; ההדגשה שלי – ח"מ ).

וראו גם את דברי השופט ת' אור בפיסקאות 3-2 לחוות-דעתו ב עניין במנוקלר , שבהם נכתב כך:

"ההוראה הקבועה בסיפה של סעיף 52(ג) – "והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת" – מתייחסת לכל הנאמר לפניה: הן לכלל שלפיו מועד תחילת תקופת המאסר על - תנאי מתחיל מיום גזר - הדין, הן לחריג לכלל שלפיו כאשר נידון נושא עונש מאסר תתחיל תקופת התנאי ביום שחרורו מהמאסר והן לתקופות המאסר הסטטוטוריות החלות כאשר חל החריג לכלל...

במקרה שבפנינו השית בית - משפט השלום על המערער מאסר על - תנאי כדלקמן: "..." בדבריו אלה קובע בית-משפט השלום במפורש, כי עונש המאסר על-תנאי אשר הושת על המערער יתחיל מיום שחרורו מהכלא .

כאמור, בית - משפט מוסמך, לפי שיקול - דעתו, לקבוע הוראות אחרות מאלו הקבועות בסעיף 52(ג). דעתי היא שכך פעל בית - משפט השלום בקביעתו זו. יש לפרש את הוראת בית-המשפט כפשוטה, קרי: שתחילת המאסר על-תנאי שהוטל עליו היא ביום שחרורו מהמאסר, וכי בכל התקופה הקודמת לכך לא תחול תקופת תנאי כלשהי, לא שיפוטית ואף לא סטטוטורית " (ההדגשות שלי – ח"מ ).

עוד ראו לעניין זה גם את דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק ב-ע"פ 1779/12 מדינת ישראל נ' כחיל , פ"ד מז(1) 739, שלפיהם:

"...תקופת התנאי החקוקה מכסה תקופות שבהן האסיר טרם שוחרר ממאסר, אך הלכה למעשה הוא אינו מצוי בבית הסוהר. תקופות אלה משתרעות על שחרור בערובה, חופשה מיוחדת ועבודת שירות. בתקופות אלה, חרף העובדה שהאסיר לא שוחרר מן המאסר, הרי הלכה למעשה הוא מצוי מחוץ לכותלי בית הסוהר, ומן הראוי הוא שהאפקט המרתיע והמחנך של המאסר-על-תנאי יפעל את פעולתו, וזאת מבלי שינגוס בתקופת התנאי השיפוטית, העומדת על רגליה היא ואשר תחל עם השחרור מן המאסר (שם, בעמ' 746; ההדגשה שלי – ח"מ ).

13.

הנה כי כן, מן המקובץ עולה כי תקופת התנאי השיפוטית של המאסרים המותנים בעניינו של המבקש החלה ביום סיום עבודות השירות – המהוות, כידוע, דרך לריצוי מאסר בפועל (ראו: סעיף 51ב בסימן ב1 ל חוק העונשין , שכותרתו: "נשיאת מאסר בעבודות שירות"), קרי: בתאריך 25.12.2007.

העבירות שבביצוען הורשע המבקש (על פי הודייתו) בגדרי ההליך מושא הבקשה הנוכחית נעברו בתוך תקופת התנאי השיפוטית – ועל כן, בית משפט השלום הנכבד היה רשאי (ואפילו – חייב – בהתאם להוראת סעיף 55(א) ל חוק העונשין ) להפעיל את עונשי המאסר המותנים, בנסיבות העניין.

14.

מבלי להביע עמדה בשאלה האם מקרים שבהם מתעוררת "סוגיה אנושית-מצפונית", כדברי המבקש, מצדיקים קיום דיון "בגלגול שלישי" בפני בית משפט זה, אציין כי לטעמי, המקרה שבפני איננו מעלה סוגיה שכזו. הערכאות הקודמות התחשבו בגילו המבוגר של המבקש, במצבו הבריאותי והכלכלי, בהודייתו בכתב האישום המתוקן, בעובדה כי הוא טרם שהה, בפועל, מאחורי סורג ובריח וכן בעובדה שלמתלוננת לא נגרמו חבלות גוף – כשיקולים לקולא בגזירת עונשו של המבקש.

יחד עם זאת, הובאו בחשבון, בגזירת עונשו של המבקש, שיקולים רלבנטיים לחומרא – ובהם העובדה ש"אין זו הפעם הראשונה בה נקט המערער באלימות כנגד המתלוננת, עונש מאסר בפועל שריצה בעבר [בדרך של עבודות שירות כאמור – ח"מ ] בגין עבירות מסוג זה ועונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו לא הרתיעו אותו" (ראו: פיסקה 12 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד). שיקולים אלה, לצד החומרה שראו הערכאות הקודמות, ובצדק, לייחס לעבירות של אלימות במשפחה, הובילו להשתת העונשים שנקבעו בגזר דינו של בית המשפט השלום הנכבד. בית המשפט המחוזי הנכבד ציין בפסק-דינו כי "לא מצאנו מקום להתערב בעונש שהוטל על המערער [המבקש כאן – ח"מ ], אשר אינו סוטה מהענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשע המערער [המבקש כאן – ח"מ ], ומתחשב בכל הנסיבות לקולא ולחומרא" – ובקביעה זו לא ראיתי לנכון להתערב.

15.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש, מלבד ארכה בת כשבועיים שניתנת בזאת למבקש לצרכי התארגנות.

המבקש יתייצב, איפוא, לתחילת ריצוי מאסרו בבית סוהר הדרים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, בתאריך 12.11.2013, עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות, או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל אפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336. חזקה על שירות בתי הסוהר כי יתחשב במצבו האישי והרפואי של המבקש ויסייע לו באמצעים העומדים לרשותו (לרבות בחינת האפשרות לשלבו במסגרת של טיפול שיקומי). התנאים שנקבעו על ידי הערכאות הקודמות לעיכוב ביצוע עונש המאסר – יעמדו בתוקפם עד להתייצבות המבקש לריצוי עונשו.