רע"פ 6383/05 חסן (נורי) אל-עוקבי נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש, חסן (נורי) אל עוקבי, הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בבאר שבע, ובו יוחסה לו עבירה של השחתת פני מקרקעין, לפי סעיף 196 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי בתאריך 30.3.00, כתב המבקש, באמצעות תרסיס צבע, על דלתו מוזיאון הנגב בבאר שבע - "כאן מסגד באר שבע".

המבקש הודה בעובדותיו של כתב האישום, אולם טען כי בנסיבות המקרה הוא חוסה בצילה של הגנת "זוטי הדברים" ולפיכך אין להרשיעו. בא כח המבקש טען, כי מדובר במבנה מוזנח, שחדל לתפקד כמוזיאון כבר ב-1990, וכי הכתובת אותה רשם המבקש על דלת המבנה, היא חולייה במאבק ציבורי בו הוא לוקח, חלק ושעניינו העברת החזקה במבנה לרשות האוכלוסייה המוסלמית בעיר. עוד נטען, כי הכתובת רוססה על דלת עץ, ולפיכך היא ניתנת להסרה, וכי הרשעת המבקש אף אינה מתיישבת עם האינטרס הציבורי וההכרה בחופש הביטוי שלו.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש, וקבע כי הגנת זוטי הדברים אינה חלה במקרה הנוכחי. בעקבות ההרשעה חויב המבקש לשלם קנס בסך 1,000 ש"ח. נקבע כי "הטענה כי במבנה לא פועל מסגד, וכי הכתובת רוססה במסגרת מאבק ציבורי להשיב עטרת המסגד ליושנה, אינה ממין העניין ודינה להידחות" (עמוד 17 להכרעת הדין).

2.המבקש, אשר לא השלים עם הרשעתו, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וגם בפניו העלה את הטענה לפיה מעשיו חוסים בצילה של הגנת זוטי דברים. בית משפט קמא דחה את הערעור. נקבע כי "כדי שבית משפט ישוכנע אם להעניק לנאשם הגנה על פי סעיף 34יז', על הנאשם להוכיח, בראיות כשרות, מדוע יש להיעתר לבקשתו ... המערער לא טרח להסביר בעדותו בבית המשפט מדוע עשה את מה שעשה, מדוע טיבו של המעשה הוא כזה, שיש לזכות אותו בהגנה של זוטי דברים, מה היו נסיבות המקרה, מה היו תוצאותיו ומה בדבר האינטרס הציבורי. את כל הנ"ל היה צריך המערער להוכיח, הגם שהוא נאשם וחובת ההוכחה לגבי העבירה היא של התביעה" (עמוד 9 לפסק הדין). ובהמשך (עמ' 11) נקבע: "בית משפט חי בתוך עמו וידוע לו שבניינים רבים, לרבות אתרי תיירות, נופש ומבני ציבור, מכוסים בכתובות מכוערות של גרפיטי כדוגמת הכתובת שהמערער הנציח על גבי המסגד או המוזיאון, נקרא לו כיצד שנקרא. החלטה שמעשה כזה הוא בבחינת זוטי דברים תתפשט כאש בשדה קוצים והתוצאה שלה תהיה, שאנשים יטלו חירות לעצמם להשחית, באופן שהמערער עשה זאת, פני מקרקעין, בידעם שיד החוק תקצר מלהעניש אותם".

3.עתה עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור. בא כוחו סבור כי שתי ערכאות קמא אשר דנו בעניינו של שולחו, דחו את טענת זוטי הדברים מבלי ששקלו את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ומבלי שהתייחסו להשגותיו בפניהן. לטענתו, העובדה כי הכתובת צוירה על דלת המבנה להבדיל מקירותיו, במסגרת מאבק ציבורי וללא כוונה לגרום לנזק, בצירוף תוכנו של הכיתוב, מחד, והזנחתו של המבנה על ידי הרשויות, מאידך, כל אלה מקנים למעשיו אופי קל ערך.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים. לא כזו היא הבקשה המונחת בפני, בה הצביע המבקש, פעם נוספת, על נסיבותיה של העבירה שביצע, ואשר אינן מקנות לה, להשקפתו, ולו מידה מינימאלית של פגיעה בערך המוגן הניצב בבסיסה של העבירה בה הורשע. המבקש לא העלה בבקשתו שאלה משפטית אודות הגנת זוטי הדברים, אלא רק הלין על הקביעה כי אין להחילה בנסיבות המקרה, ולא לכך נועד ערעור בגלגול שלישי. כך או כך, בשאלת היקפה של הגנת "זוטי דברים" עסק בית משפט זה לא אחת, ולאחרונה בע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל בע"מ ואח' , טרם פורסם, ראו סעיף 22 לפסק הדין ואילך), ולפיכך גם מטעם זה אין מקום למתן רשות לערער.

באשר לפגיעה הנטענת בחופש הביטוי, לא נותר אלא לחזור על דבריו של בית משפט קמא, לאמור: "הגשת כתב האישום לא פגעה בחופש הכתיבה והדיבור של המערער. כל שהתביעה מבקשת הוא, שהמערער לא יתבטא באופן המהווה עבירה פלילית. המערער היה רשאי לטעון את טענותיו בקשר להיות המבנה, שאת קירותיו השחית, מסגד ולא מוזיאון בנאומים, בכתיבת מאמרים, בהגשת תלונות לרשויות, בכתיבת ספרים, או בפנייה אל המדיה. אבל במקום זאת הוא בחר לבצע עבירה פלילית ואין 'להכשיר' עבירה פלילית זו רק מפני שלמערער היתה, כביכול, מטרה נעלה או מקודשת" (עמוד 12 לפסק הדין).

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית.