רע"פ 6384/10 יעקב פרץ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"ח 30548-05-10 (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי ) מיום 3.6.2010, בו נדחה הערר של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (מ"י 28097-03-10, כבוד השופט א' רובין ).

במסגרת חקירה פלילית אשר מתנהלת כנגד המבקש, הוציא בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא כ' מוסק ), ביום 14.3.2010, לבקשת המשיבה, צו חיפוש המאפשר לעובדי מס הכנסה ולעובדי מע"מ לערוך חיפוש בביתו של המבקש וכן בכל מקום אחר שיש לו חזקה בהם, לרבות כספות בנקים ולתפוס כל מסמך, רשומה או חפץ הדורשים לחקירה.

בעקבות חיפוש שנערך בביתו של המבקש נתגלה קיומה של כספת השייכת לו ולאמו, ולאחר שנערך בה חיפוש נמצאו בה סכומי כסף גדולים במזומן אשר נתפסו על בסיס החשד כי המבקש העלים הכנסות החייבות במס.

המבקש פנה לבית המשפט המוסמך על מנת להשיב את הכספים התפוסים לידיו בטענה כי החיפוש נערך שלא כדין וזאת, בין היתר, כיוון שבטופס צו החיפוש נפלו פגמים, כיוון שנציגי המשיבה אשר ביצעו את החיפוש לא היו מוסמכים לבצעו, וכן כיוון שעל נציגי המשיבה היה לפעול לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: " חוק מע"מ ") אשר לפיו כספים אינם נחשבים כטובין אשר ניתן לתפסם.

ביום 6.4.2010, החליט בית משפט השלום לדחות את הבקשה. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה כספים אינם נחשבים כטובין לפי חוק המע"מ וקבע שבקשת החיפוש הוגשה לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה ), ומכוחה יש סמכות לתפוס כספים. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש לפיה נפל פגם בצו החיפוש וקבע כי מדובר בפגם טכני בלבד. לבסוף, קבע בית המשפט כי צו החיפוש ניתן ובוצע כדין, בהתאם לסעיף 32 לפקודה.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בה חזר על הטענות שהעלה בפני בית משפט השלום. ביום 3.6.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הערר וקבע כי הפגם שנפל בצו החיפוש הוא פגם טכני קל אשר אינו בו בכדי לפגוע בתוקפו. עוד קבע בית המשפט כי צו החיפוש הסמיך במפורש את עובדי מס הכנסה ועובדי מע"מ לערוך חיפוש בביתו של המבקש וכן בכספת בבנק אשר היתה מצויה בחזקתו וכי הוא בוצע כדין. מעבר לנדרש, קבע בית המשפט כי אמנם שטרות כסף אינם נחשבים בגדר טובין בהתאם לחוק המע"מ, אך במקרה זה השאלה אינה מתעוררת כיוון שהכספים נתפסו כדין בהתאם לפקודה.

על החלטה זו הוגשה הבקשה אשר בפני, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את ערעורו. לטענתו, לנציגי המשיבה אשר ביצעו את החיפוש לא היתה סמכות לתפוס כספים כיוון שכספים אינם נחשבים לטובין לפי חוק המע"מ וכי הסמכתם של החוקרים לבצע את החיפוש היתה לצורכי חוק המע"מ בלבד. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי תפיסת הכספים נעשתה כדין בהתאם לסעיף 32 לפקודה.

המשיבה טוענת כי אין כל עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה, הן כיוון שמדובר בדיון תיאורטי והן כיוון שהמבקש לא הראה טעם מספק לקיום דיון בפני ערכאה שלישית. לגופו של ענין היא סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי לחוקרים היתה סמכות לפעול בהתאם לסעיף 32 לפקודה וכי תפיסת החפצים נעשתה כדין.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

ראשית, כפי שמציינת המשיבה בתגובתה מדובר בבקשה תיאורטית וזאת לאור העובדה שביום 28.3.10 הוציא בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' אלטוביה ) צו עיקול לכספים שנתפסו בכספת. לכן, גם במידה ובקשת רשות הערעור תתקבל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל, עדיין לא נוכל להעניק למבקש את הסעד המבוקש של החזרת הכספים.

שנית, עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הלכה היא, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982).

אף לגופו של ענין דין הבקשה להדחות. מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה הפגם שנפל בצו החיפוש הוא פגם טכני אשר בודאי ואין בו בכדי להטיל ספק בתוקפו של הצו מקובלת עלי, ולא מצאתי מקום להתערב בה. אמנם, צודק המבקש בכך שבית המשפט המחוזי קבע כי לפי חוק המע"מ לא ניתן לתפוס כספים שכן הם אינם נכללים בהגדרתו של המנוח טובין המופיעה בחוק. אלא, שבדומה לעמדתו של בית המשפט המחוזי, אף לטעמי שאלה זו היא שאלה אשר אין צורך לדון בה במקרה זה כיוון שהפקודה כן מאפשרת לתפוס כספים ותפיסת כספי המבקש נערכה מכוח הפקודה ובהתאם לאמור בה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.