רע"פ 6421/10 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

בפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים (עפ"ג 46806-03-10, כבוד השופטים: צ' סגל- ס' נשיא, מ' דרורי ומ' יועד הכהן ), בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לנוער בירושלים (פ 1747/08 כבוד השופט ח' אביטל ).

כנגד המבקש, יליד 1992, הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו ביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 21.1.2007 שהה המבקש עם בת דודתו הקטינה ילידת 1999, ביחידות בחדר בביתה. אז, ליטף המבקש את איבר מינה וכתוצאה מכך נגרם לה דימום והיא נזקקה לטיפול רפואי.

המבקש הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. במסגרת הטעונים לעונש ביקש בא כוח המבקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעתו של המבקש בשל גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה, נטילת האחריות והחרטה שהביע, העדרו של עבר פלילי וההליך הטיפולי בו החל. ביום 17.1.2010 קבע בית המשפט כי אין מקום להימנע מהרשעתו והרשיעו במיוחס לו, וגזר עליו ביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות; חתימה על התחייבות עצמית בסך 10,000; שישה חודשי מאסר על תנאי וצו פיקוח עד לסוף חודש 8/2010.

על פסק הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי לנוער בירושלים. ביום 7.6.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, ויחד עם זאת האריך את צו הפיקוח שהוטל על המבקש בשנה נוספת, תוך שהוא מציין כי הצדדים הסכימו להארכת הצו לשנה נוספת.

מכאן הבקשה שלפנינו, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהטיל עליו שנת פיקוח נוספת משתי סיבות: האחת, המדינה כלל לא ערערה על קולת העונש. השניה, הסכמתו להארכת צו הפיקוח היתה במסגרת ערעורו על ההרשעה וכחלק מהמלצת שירות המבחן אשר כללה אי הרשעה והמשך שילוב במסגרת טיפולית. לטענתו, הסכמתו להארכת הצו היתה מותנית בקבלת הערעור על ההרשעה. עוד טוען המבקש, כי בעניינו מתקיימות הנסיבות המצדיקות הימנעות מהרשעה, שכן, בעת ביצוע העבירה היה ברף התחתון של הקטינות והעבירה שביצע הינה ברף הנמוך של עבירות המין. בנוסף טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משיצר בגזר דינו "שעטנז" בין שני מסלולים חלופיים מסלול עונשי ומסלול שיקומי. לטענתו היה על בית המשפט לבחור בין המסלולים ובעניינו, לאור קטינותו ונוכח נסיבותיו האישיות היה עליו לבחור במסלול הטיפולי בלבד. בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בחישוב תקופת המחיקה של הרשעתו לפי חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981.

המשיבה בתגובתה מסכימה לביטול צו הפיקוח הנוסף שהטיל בית המשפט המחוזי על המבקש. באשר ליתר טענות המבקש, המשיבה סבורה כי אינן מצדיקות מתן רשות ערעור וכי נסיבות המעשה והעושה אינן מצדיקות שימוש בסמכות החריגה של אי הרשעה. באשר לטענה בדבר טעות בחישוב המחיקה, טוענת המשיבה, כי אף אם נפלה שגגה של בית המשפט בהפניה, בעניין המחיקה, לסעיף חוק המתאים, הרי שאינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי.

לאחר שעייננו בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ובתגובת המשיבה, נחה דעתינו כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי כפי שיפורט להלן.

באשר להארכת צו הפיקוח על ידי בית המשפט המחוזי, צודק המערער כי לא ניתן לחלץ מדבריו הסכמה כללית להארכת תוקף הצו, אלא במידה ותבוטל הרשעתו. לפיכך, ונוכח הסכמת המשיבה, ההוראה בדבר הארכת תוקף צו פיקוח שירות המבחן תבוטל.

באשר ליתר טענות המבקש, דינן להידחות. עניינו

של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, לא מצאתי בבקשה כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. באשר לטענותיו של המבקש המכוונות כנגד חומרת העונש, הלכה היא, כי טענות אלו כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, ועל אף טענות המבקש לא מצאתי סטייה המצדיקה את התערבותנו.

אומנם, סעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה ודרכי טיפול) קובע איזון שונה לשימוש בסמכות החריגה של הימנעות מהרשעה ביחס לקטינים מזו שנהוגה לבגירים. אולם, גם אז כנגד שיקולי הפרט ונסיבותיו האישיות יועמד האינטרס הציבורי ובכללו תישקל חומרת העבירה, נסיבותיה, שיקולי הרתעה והגנת הציבור (ראו: ע"פ 2669/09 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 685, 691 (2000)). בחינת פסקי הדין בעניינו של המבקש מלמדת כי הערכאות השונות שקלו ואיזנו באופן ראוי בין מכלול נסיבותיו האישיות של המבקש, ושיקולי הענישה השונים. איני מוצא בטענות המבקש עילה המצדיקה את התערבותה של ערכאה שלישית.

אף טענתו של המבקש, בדבר טעות בהפניה לסעיף הרלוונטי בחישוב תקופת המחיקה הקבועה בחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א-1981, אינה מצדיקה את התערבותנו. שכן, אף אם טעה בית המשפט המחוזי בהפנייתו, הרי שדבריו אלו אינם משליכים על עצם הסוגיה שנידונה ותוצאתה.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזה בכפוף לביטול הוראות בית המשפט קמא בדבר הארכת תוקף צו פיקוח המבחן בשנה נוספת.