רע"פ 6435/09 בן אוסקר נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתיק ע"פ 7396/09, מיום 8.7.2009, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת"פ 1156/08 מיום 1.3.2009. הבקשה מופנית כנגד חומרת העונש בלבד.

כתב האישום המתוקן שנוסח לאחר הגעתם של הצדדים להסדר טיעון, ייחס למבקש עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; ועבירה של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין.

יצוין, כי במסגרת הסדר הטיעון התחייבה המשיבה לעתור לעונש מאסר בפועל של שישה חודשים שאפשר וירוצו בעבודות שירות, לעונש מאסר על תנאי ולהטלת קנס.

על פי סיפור המעשה בכתב האישום, במהלך השנים 2005-2004, המבקש נטל את פנקס השיקים של אשתו ללא רשותה, זייף את חתימתה על גבי שמונה מן השיקים והשתמש בהם לסילוק חובותיו, בסך של 278,176 ש"ח.

ביום 15.2.2009, המבקש הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' גרינברג ), בעבירות שיוחסו לו (ת"פ 1156/08). המבקש טען בפני בית המשפט , כי מניעיו לביצוע העבירות היו איומים וסחיטה שהופעלו עליו על ידי גורמים ב"שוק האפור", בשל הסתבכויות כספיות. גרסה זו נתמכה בידי המתלוננת – אשת המבקש – ולא נסתרה על ידי התביעה. ביום 1.3.2009, גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש והטיל עליו עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ושנים-עשר חודשים נוספים על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור על אחת מן העבירות בהן הורשע. כמו כן נקבע, כי המבקש יחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח, להימנע במשך שנתיים מביצוע העבירות בהן הורשע.

על גזר דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 8.7.2009 דחה בית המשפט

המחוזי (כבוד השופטים: ז' המר

– סג"נ, ע' פוגלמן ות' שפירא ) ערעור זה, בקובעו כי הערכאה הראשונה איזנה נכונה בין כלל שיקולי הענישה, וכי אין נימוקי הערעור מחייבים את התערבותו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה טוען בא כוח המבקש, כי החרטה שהביע מרשו והנסיבות החריגות לביצוע העבירות, לא באו לידי ביטוי ראוי בקביעת העונש. הוא סבור, כי בגזר הדין קיים "נתק וורבאלי בין כתיבת הנימוקים לקולא... לבין גזירת העונש" וטוען, שיש להעניק משקל רב יותר לבקשתה של קורבן העבירה – אשת המבקש – להתחשב במצבו ובעתיד משפחתו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ניתנת רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). תוכן הבקשה לא מעלה שאלות המצדיקות דיון בעניינו של המבקש בגלגול שלישי.

כמו כן, בקשת רשות הערעור נוגעת לחומרת העונש וכידוע, טענות על כך אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). לא מצאתי כי בנסיבות המקרה, קיימת חריגה מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש ומשכך דין הבקשה להידחות מטעמים אלו בלבד.

במאמר מוסגר אציין, כי המסקנה אליה הגעתי הייתה זהה גם לו נדונה הבקשה לגופו של עניין. בגזר דינו של בית משפט השלום באו לידי ביטוי כלל הנסיבות החריגות, אותן הציג המבקש כגורם שהביא אותו למעול באמון אשתו ולהשתמש בפנקס השיקים שלה לצורך כיסוי חובותיו. בית המשפט התייחס הן ללחצים להם הוא היה נתון, הן להודאתו ולחרטה שהביע והן לבקשתה של אשתו לנהוג עימו במידת החסד. מאידך, צוינו בגזר הדין עברו הפלילי של המבקש – שתי הרשעותיו הקודמות בעבירות גניבה, והרשעה נוספת בעבירת מס – והדרך התמוהה בה בחר להיחלץ מן הצרה אליה נקלע, מבלי לשתף בכך את אשתו.

לאחר שקלול כלל הגורמים, קיבל בית משפט השלום את קביעות הסדר הטיעון אליהן הגיעו הצדדים, לא חרג ממתחם הענישה המוסכם והטיל על המבקש עונש של שישה חודשי עבודות שירות בלבד. תוצאה זו מאזנת היטב בין הנסיבות האמורות. במאמר מוסגר יצוין, כי גם בית המשפט המחוזי תהה, לאחר שסמך את ידיו על גזר הדין, מדוע הסתיר המבקש את תכניותיו מאשתו ובא כוח המבקש לא סיפק מענה מספק לכך גם בבקשה שבפניי. לסיכום הדברים, לולי ההתחשבות בנסיבות המקלות המיוחדות בתיק זה, יש להניח כי עונשו של המבקש היה חמור יותר.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, בלא צורך בתגובת המשיבה, וממילא מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע. המבקש ימשיך בריצוי עונשו בעבודות שירות, כאמור בפסק דינו של בית המשפט

המחוזי.