רע"פ 6436/07 בנימין בן נתן נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את המבקש, במסגרת הסדר-טיעון, בהסעת תושב זר, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בעקבות ההרשעה נדון המבקש לחודש מאסר, שלושה חודשים נוספים על-תנאי וקנס בסך 3,000 ש"ח.

2.

המבקש ערער על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטען כי היה נכון לזכותו, מאחר וטרח ובדק את אישורי השהייה של הנוסעים אותם הסיע, אולם אלה הציגו בפניו אישורים שבדיעבד התברר כי היו שייכים לאחרים.

ביום אשר נקבע לשמיעת הערעור לא התייצבו בפני בית-משפט קמא המבקש ובא-כוחו, ועל כן הערעור נדחה. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק-הדין, ונימק את היעדרותו בכך שהוא נאלץ לסעוד את אימו החולה. עוד נטען, כי הוא הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון, אך זו לא נקלטה במזכירות בית-המשפט מחמת תקלה. בית-המשפט המחוזי לא ראה בטענותיו של המבקש הצדקה לאי-התייצבותו, ודחה את הבקשה.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דין זה, ובבקשתו שב על הטענה ששטח בפני הערכאה קמא.

4.

דין הבקשה להידחות באשר היא אינה מגלה עילה למתן רשות לערער. מערכת משפט אינה יכולה להשלים עם כך שבעלי-דין נוטלים לעצמם חרות שלא להתייצב לדיון, מבלי שהקדימו ונטלו רשות לכך מבית-המשפט. חמורה במיוחד החלטתו של הסנגור שלא להתייצב לדיון, הואיל והוא היה אמור לדעת כי לא די בהגשתה של בקשת דחייה, אלא יש לוודא כי בית המשפט נעתר לה.

כך או כך, בעת שהתקיים משפטו בפני בית משפט השלום, היה המבקש מיוצג בידי סנגור אחר, אשר טרח וגיבש עם גורמי התביעה הסדר טיעון, בגדרו עתרה המשיבה לגזירתו של מאסר ממש . דברים אלה נאמרו בנוכחות המבקש, ועל כן אתה מצפה כי אם היה ממש בטענת חפותו, הוא היה פונה לבית המשפט ומבקש להתיר לו לחזור בו מן ההודיה. אולם, מטעמים השמורים עמו בחר המבקש שלא לעשות זאת, והסתפק בעתירה שלא להחמיר בעונשו ולאפשר לו לבצע שירות לתועלת הציבור. עובדות אלו מחייבות את המסקנה כי בבסיסה של בקשה זו עומדת השקפתו המאוחרת של המבקש לפי עשה מקח טעות בעת שבחר להודות בעובדותיו של כתב האישום, ונדמה כי אין צורך לומר שלא די בכך כדי להקים עילה למתן רשות לערער.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.