רע"פ 6436/10 קאיד אבו עמאר נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, שבתקופות הרלבנטיות לאישומים שיוחסו לו כיהן כמנהל פעיל בשלוש חברות, הורשע בבית-משפט השלום בבאר-שבע בשורה של עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, וביניהן: אי רישום תקבול, אי-הגשת דו"חות במועד, מסירת דיווח לא נכון מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, ניהול פנקסי חשבונות או רשומות אחרות בסטייה מהותית מן ההוראות ומסירת דו"ח כוזב מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. בעקבות הרשעתו נדון המבקש ל-24 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח. ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי וכוון נגד ההרשעה, נדחה, ומנגד התקבל הערעור על העונש במובן זה שתקופת המאסר הועמדה, ברוב דעות, על 8 חודשים. יתר רכיביו של העונש נותרו על כנם.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובפיו שני טעמים מרכזיים: הראשון, בית-המשפט המחוזי נמנע מלדון ולהכריע בחלק מן השאלות המשפטיות שהועלו בפניו; השני, שיקולים הכרוכים במטרות הענישה ושיקולי צדק חייבו להימנע מגזירתו של עונש מאסר.

3.

אין בידי להיעתר לבקשה הואיל ולא מצאתי כי המבקש הצביע על עילה המצדיקה בחינת עניינו בפני ערכאה שלישית. כידוע, ההלכה הנוהגת עמנו היא כי קיומו של ערעור שני נועד ללבן שאלות עקרוניות, בעיקר משפטיות, להן עשויה להיות השלכה על מתדיינים רבים. אכן, המבקש מנה שורה ארוכה של שאלות מסוג זה, אולם בכולן עסקה הפסיקה לא אחת ועל כן השאלה בה נדרשה הכרעתן של ערכאות קמא היתה מצומצמת - דרך יישומן על ההלכות הקיימות על עובדותיו הפרטניות של המקרה הנוכחי. עניין זה נבחן בידי שתי הערכאות לפני ולפנים, ואין מקום לשוב ולדון בו בפני בית משפט זה. האמור יפה אף לסוגית העונש, ולמעלה מן הדרוש אוסיף כי לא גיליתי בו חומרה כלשהי, מקל וחומר חומרה יתרה.

אי-לכך, הבקשה נדחית.