רע"פ 6481/17 לחאם האלה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים: א' טל – נשיא; ז' בוסתן ; נ' בכור ), בעפ"ג 33880-05-17, מיום 16.07.2017. בגדרו של פסק הדין, התקבל באופן חלקי ערעורה של המבקשת על גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט ע' פרייז ), מיום 05.04.2017.

2.

בהחלטתי מיום 16.08.2017, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר, עד אשר תוכרע הבקשה לרשות ערעור.

רקע והליכים קודמים

3.

ביום 09.10.2015, הורשעה המבקשת, על פי הודאתה, בביצוע עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); וכניסה והתפרצות למקום מגורים לביצוע עבירה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין.

4.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 25.06.2014, נכנסה המבקשת לבית בקיבוץ " בחן " באופן לא ידוע, ונטלה ממנו מספר רב של פריטים, לרבות: 3 מצלמות דיגיטליות; מצלמת וידיאו; מכשיר מולטימדיה; שני מכשירי DVD ; ראוטר (נתב); סירי בישול; בגדים; רדיו דיסק; נגן MP3 ; מתקן מי עדן; צעצועים שונים לילדים; ועגלת ילדים (להלן: הרכוש ). המבקשת עזבה את המקום עם רכבה ובו הרכוש, אולם ביוזמת

הבעלים (להלן: המתלונן ) נוצר עימה קשר והיא שוכנעה להחזיר את כלל הרכוש.

5.

המבקשת הופנתה על ידי בית משפט השלום אל שירות המבחן, לשם הכנת תסקיר מבחן בעניינה. בתסקיר נאמר, כי המבקשת מתקשה להשלים עם עובדת היותה נאשמת בהליך משפטי, על רקע היותה אישה נורמטיבית ושומרת חוק, ועל כן, כך נמסר, " ניכר קושי מצידה להתייחס לחלקים בעייתיים בהתנהגותה ". עוד צוין בתסקיר, כי המבקשת ביטאה בפני שירות המבחן צער, חרטה, וגילתה אמפתיה כלפי המתלונן. אשר למעשים המיוחסים למבקשת בכתב האישום, נאמר בתסקיר, כי " התנהגותה זו הינה חריגה לה ואינה מאפיינת את אופן התנהלותה של האלה [המבקשת] אשר, לאורך שנים, מגלה מאמצים לתפקוד תקין בתחומי חייה השונים ונמנעה ממעורבות שולית ". עוד נמסר בתסקיר, כי קיומו של ההליך הפלילי הנוכחי מהווה גורם מרתיע ומזעזע עבור המבקשת, ומסייע לה להימנע מהישנות מעשים דומים. לבסוף, נאמר בתסקיר, כי להערכת שירות המבחן " פוחת הסיכון להישנות ביצוע עבירות בעתיד מצד האלה [המבקשת]". על יסוד האמור, המליץ שירות המבחן שלא למצות את הדין עם המבקשת ולהטיל עליה " ענישה מרתיעה ומציבת גבול לעתיד, כגון תקופת מאסר על תנאי והתחייבות, שתחזק את האלה [המבקשת] להימנעות מהישנות התנהגות עוברת חוק ". עוד המליץ שירות המבחן, כי המבקשת תופנה אל גורמי הרווחה לצורך קבלת מענה למצוקתה המשפחתית והכלכלית. בהמשך לכך, ולצורך קביעת התאמתה של המבקשת לריצוי מאסר בפועל על דרך של עבודות שירות, הופנתה המבקשת על ידי בית משפט השלום אל הממונה על עבודות השירות בשב"ס (להלן: הממונה ). בחוות דעתו של הממונה נמסר, כי " לאור העובדה כי נשיאת מאסר בעבודות שירות הינה חמש פעמים בשבוע ומינימום 6 שעות עבודה ביום, ולאור העובדה כי עבודות שירות דורשות מאמץ פיזי מקל ועד עבודה מאומצת, המועמדת נמצאה בלתי כשירה רפואית לשאת במאסר בעבודות שירות ".

6.

ביום 05.04.2017, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. בבואו לקבוע את מתחם הענישה בגין העבירות שביצעה המבקשת, התייחס בית משפט השלום לטענתה, לפיה הרכוש נלקח מחצר הבית ולא מתוכו, וקבע כי גם לוּ היה מקבל במישור העובדתי את טענתה, לא היה בכך כדי לשנות משיקולי הענישה בעניינה. בהמשך, עמד בית משפט השלום על שוויו הרב של הרכוש, ובציינו כי הרכוש הוחזר לבעליו רק בעקבות קשר שנוצר עם המבקשת, ולא מיוזמתה האישית. יחד עם זאת, הבהיר בית משפט השלום, כי בסופו של דבר המבקשת לא הפיקה תועלת מהמעשה, ואף לא גרמה למתלונן כל נזק. בית משפט השלום הוסיף עוד, כי קיימת פסיקה עיקבית המורה כי יש להשית עונש של מאסר לריצוי בפועל, ולוּ לתקופה המירבית על דרך של עבודות שירות, בתיקים שעניינם פריצה לבית מגורים, לרבות כאשר מדובר בגניבה בה הוחזר הרכוש. על יסוד האמור, קבע בית משפט השלום, כי מתחם הענישה בעניינה של המבקשת ינוע בין 6 ל-24 חודשי מאסר בפועל.

7.

לצורך קביעת עונשה של המבקשת בגדרי המתחם, נתן בית משפט השלום את דעתו לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות, ובכלל זה ציין כי למבקשת אין עבר פלילי, וכי בהתאם לעולה מתסקיר שירות המבחן, המדובר בגרושה, הסובלת מבעיות בריאותיות מסויימות, ובלא עבודה כלל. בהמשך, התייחס בית משפט השלום לאמור בתסקיר שירות המבחן, לפיו נסיבות חייה של המבקשת הובילו אותה לביצוע העבירות, וקבע, כי " זיקה בין העבירות לבין נסיבות חיים קשות בדגש על מצב כלכלי הינה נפוצה למדי ", ולפיכך, הוסיף וקבע כי אין בזיקה זו כדי להשפיע על עונשה של המבקשת. בית משפט השלום ציין, כי במקרים חריגים מצב בריאותי של נאשם עשוי, אמנם, לאפשר סטייה לקולה מהמתחם, אך " בשים לב לכך שנסיבות הבריאותיות של הנאשמת [המבקשת] אינן ברמה של מצב בריאותי קשה מאוד, ובשים לב לשיקולים שצוינו לקביעת המתחם בעבירות בהן עסקינן, סבורני כי אין במקרה זה בכדי לקבוע את החריג לפיו נסיבות בריאותיות יהוו חריגה מהמתחם ". לאחר זאת, הבהיר בית משפט השלום, כי במצב העניינים הרגיל היה מקום לקבוע כי הרף התחתון של המתחם, מאפשר הטלת מאסר בפועל על דרך של עבודות שירות. ואולם בענייננו, אי התאמתה של המבקשת לביצוע עבודות שירות מסיבות בריאותיות, אינה מצדיקה המרה של עבודות השירות לעונש מאסר בפועל, למשך תקופה קצרה יותר, בשל העובדה כי אין בנמצא כל שיקול לסטייה לקולה מהמתחם. לאור האמור, גזר בית משפט השלום על המבקשת 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל; ו-6 חודשי מאסר על תנאי, לבל תעבור המבקשת כל עבירה שעניינה גניבה או התפרצות, למשך 3 שנים.

8.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר כוון כלפי חומרת העונש. במסגרת הערעור נטען, כי בית משפט השלום שגה בהטילו על המבקשת עונש מאסר בפועל בן 6 חודשים, רק בשל אי כשירותה לבצע עבודות שירות. ביום 16.07.2017, התקבל ערעורה של המבקשת באופן חלקי, ובית המשפט המחוזי החליט להקל בעונשה. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין בעובדה שהמבקשת לא נמצאה מתאימה לבצע עבודות שירות מסיבות בריאותיות, כדי להמיר את עונשה בשירות למען הציבור ( של"צ ). עם זאת, ותוך התחשבות בחוסר יכולתה של המבקשת לרצות עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, ומבלי להקל ראש בעבירות בהן הורשעה, קיבל בית המשפט המחוזי חלקית את הערעור, וקבע כי המבקשת תרצה עונש מאסר בפועל למשך 3 חודשים ויום. יתר חלקי גזר דינו של בית המשפט השלום, נותרו על כנם.

הבקשה לרשות ערעור

9.

בבקשה לרשות ערעור המונחת לפניי, משיגה המבקשת על חומרת העונש שהושת עליה. בראש ובראשונה, טוענת המבקשת לקיומם של שיקולי צדק המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה, אף אם מדובר בבקשת רשות ערעור הנוגעת לחומרת העונש. זאת, בשל חוסר צדק מהותי שנגרם לה, לשיטתה, כאשר חירותה נשללת הימנה, שעה שאילולא מוגבלותה הייתה מרצה עונש שאינו בין כותלי בית הסוהר. לטענת המבקשת, יש לסטות מהמתחם שנקבע משיקולים של צדק, במקרה בו נמצא נאשם כבלתי כשיר, מבחינה רפואית, לריצוי עבודות שירות, שכן " שליחת נאשם לעונש של מאסר בפועל רק מהטעם שאינו מסוגל פיזית לבצע עבודות שירות הינה תוצאה בלתי צודקת והוגנת ובלתי מידתית ". עוד נטען, כי היה על הממונה למצות את מלוא האפשרויות העומדות לרשותו, ולהשקיע את מירב המאמצים כדי לאתר עבור המבקשת עבודת שירות ההולמת את מגבלותיה. עמדה זו, כך לטענת המבקשת, עולה בקנה אחד עם המלצותיה של הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים (2015). המבקשת טוענת, בהקשר זה, כי מחוות דעתו של הממונה ניכר כי הוא לא עשה את כל הנדרש למילוי חובתו מכוח חוק העונשין ומכוח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח-1998. זאת שכן, חוות דעתו אינה כוללת כל פירוט באשר לפעולות שנעשו על ידו לצורך איתור מקום עבודה מתאים למבקשת. לבסוף, טוענת המבקשת כי שיקולי ענישה נוספים מלבד עקרון הגמול, מובילים למסקנה כי הענישה הראויה במקרה דנן, אינה כוללת את שלילת חירותה, וניתן להסתפק בחלופות ענישה אחרות, לרבות האפשרות להסתפק בהטלת צו שירות למען הציבור (של"צ), או הטלת התחייבות להימנע מעבירה. לאור האמור, גורסת המבקשת כי יש ליתן לה רשות ערעור, לקבל את ערעורה, ולבטל את עונש המאסר שהוטל עליה, תוך מציאת חלופה עונשית אחרת.

דיון והכרעה

10.

הלכה היא, כי רשות ערעור ב" גלגול שלישי " שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או למקרים בהם מתעורר חשש ממשי מפני עיוות דין מהותי או אי צדק שנגרם למבקש (רע"פ 8438/17 כיאל נ' מדינת ישראל (30.10.2017); רע"פ 5244/17 תורג'מן נ' מדינת ישראל (12.09.2017); רע"פ 6869/17 פילברג נ' מדינת ישראל (11.09.2017); רע"פ 5995/17 כהן נ' מדינת ישראל (5.09.2017)). לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות. די בכך בכדי לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

11.

אשר לטענות המבקשת בדבר חומרת עונשה, בית משפט זה פסק, לא אחת, כי בקשות מסוג זה אינן מצדיקות, ככלל, מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי ", אלא במקרים חריגים בהם חלה סטייה קיצונית בעניינו של המבקש, ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים ( רע"פ 10116/16 דסוקי נ' מדינת ישראל (24.1.2017); רע"פ 4512/15 הרוש נ' מדינת ישראל

(6.7.2015); רע"פ 4265/15 דדון נ' מדינת ישראל (22.6.2015) ). דומני, כי עונשה של המבקשת, ובפרט לאחר שהתקבל ערעורה באופן חלקי בבית המשפט המחוזי, אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, והוא אף נוטה במידה רבה לקולה. נזכיר, כי לא ניתן היה לממש את הכוונה להשית עליה מאסר בדרך של עבודות שירות, בשל חוסר כשירותה הבריאותית לביצוע עבודות מעין אלה. עוד יש להוסיף, כי הנסיבות המקלות בעניינה של המבקשת לא נעלמו מעיני הערכאות הקודמות, וכזכור בית המשפט המחוזי אף קיצר את עונשה של המבקשת לכדי מאסר בן שלושה חודשים ויום לריצוי בפועל. סבורני, כי בפסק דינו התחשב בית המשפט המחוזי בכלל השיקולים הנדרשים לקולה, תוך איזונם אל מול נסיבות ביצוע העבירה; והערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשי המבקשת. כאמור, גם לא מצאתי כי נגרם למבקשת עיוות דין או כי קיים חשש לחוסר צדק שהיה מנת חלקה. הנני סבור כי העונש שהושת על המבקשת הוא, בסופו של יום, ראוי ומאוזן, ואינו מצדיק כל התערבות בו (השוו: לרע"פ 1322/17 פלוני נ' מדינת ישראל (05.04.2017)).

12.

סוף דבר, הבקשה לרשות הערעור נדחית בזאת.

המבקשת תתייצב לריצוי עונשה, ביום 22.11.2017, עד השעה 10:00 בבית סוהר נווה תרצה, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותה תעודת זהות או דרכון, ועותק מהחלטה זו. על המבקשת לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336 .