רע"פ 6506/97 רדאיבה נינה נ. מדינת ישראל

1.המבקשת היא אזרחית רוסיה כבת 70, שעזבה את הארץ ב30.5.96-. ביום 6.6.96 הוציא בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופטת נ. אוהד), על פי בקשת המשיבה, צו עיקול על כספי המבקשת, בשווי של 800 אלף דולר, המופקדים בחשבונה בסניף של בנק הפועלים בתל אביב. צו העיקול הוצא במסגרת חקירה של המשטרה נגד אדם בשם פוטוצקי-גנולין (להלן: פוטוצקי), שלטענת המשטרה הוא בעל החשבון, בעוד שהמבקשת היא רק "אשת קש". עוד טענה המשטרה כי פוטוצקי השיג את הכסף בעוון או בפשע.

2.המבקשת הגישה לבית משפט השלום בקשה לביטול צו העיקול, אך ביום 11.9.96 נדחתה בקשתה. בית המשפט קבע כי הוכח לכאורה כי החשבון הוא של פוטוצקי ולא של המבקשת, והבהיר כי הבקשה הוגשה בהעדר תצהיר, ולפיכך חייבת המבקשת להתייצב בבית המשפט לדיון בבקשה ולתת הסבר לבית המשפט לכך כי הכספים הם שלה ובבעלותה. המבקשת הגישה בקשה נוספת לבית משפט השלום ובו טענה כי בשל מצבה הבריאותי אינה יכולה להיות נוכחת בדיון, ואף צירפה תעודה רפואית לפיה נאסר עליה לטוס. בית משפט השלום דחה את הבקשה.

3.המבקשת פנתה, איפוא, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט א' בייזר) בערר על החלטת בית משפט השלום (ב"ש 2446/96, ב"ש 435/96). בית המשפט המחוזי מחק את הערר, וקבע כי אין לבית משפט מחוזי סמכות לדון בערר על החלטת בית משפט השלום מכח הוראות סעיף 32-34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], התשכ"ט1969-. עוד קבע בית המשפט כי כיוון שהוכח לכאורה שהמבקשת היא "אשת קש", הרי שאין עיקול הכספים נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהרי אין מדובר לכאורה בכספים של המבקשת עצמה.

4.בא כח המבקשת לא אמר נואש ועתר לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ 9084/96) נגד בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום ומשטרת ישראל. בית המשפט הגבוה לצדק דחה את העתירה וקבע כי העתירה לבג"צ אינה הדרך הנכונה עבור המבקשת.

5.כעבור מספר חודשים הגישה המבקשת בקשה נוספת לבית משפט השלום (ב.ש. 38/97), ומאוחר יותר ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"פ 710/97) אך גם שני אלה נדחו. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי לפי הראיות הגלויות שנאספו על ידי המשטרה, יש יסוד מוצק להניח כי הכספים המופקדים בחשבון האמור אינם שייכים למבקשת ואף לא לפוטוצקי, ועל פי נספח סודי יש יסוד סביר לקבוע כי, לפחות לכאורה, שייכים הכספים הללו למדינה זרה ונגנבו ממנה על ידי פוטוצקי. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בסיס להחזיר את הכספים למבקשת כל עוד לא הסתיימה החקירה בארץ ובחו"ל. בית המשפט נתן למבקשת ארכה של שלושים ימים להתייצב לדיון בארץ.

6.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשה לרשות ערעור המונחת בפני. המבקשת טוענת, ראשית , כי לישיבה שנועדה ל9.7.97- בבית המשפט המחוזי לדיון בערעור התייצב מטעם המשיבה הממונה על החקירה מטעם היחידה הארצית לחקירת פשעים, וכי כיוון שבית המשפט קבע שהוא אינו יכול לייצג את המדינה בדיון, נדחה זה למועד מאוחר יותר. לטענת המבקשת, משקבע בית המשפט כי נציג המדינה שהתייצב אינו יכול להשיב לערעור, היה עליו לקבל את הערעור היות שלמעשה לא הוגשה כל תגובה מטעם המדינה. זאת, כיוון שלטענתה ידעה המשיבה שהממונה על החקירה אינו הנציג הראוי, וביקשה לעכב את ההליכים. בנוסף, המבקשת טוענת כי ההליך והקביעות השיפוטיות מבוססות על חשדות שאין למבקשת כל אפשרות להגיב עליהם. עוד מוזכרים עקרון החוקיות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ונטען כי זכותה של המבקשת בקניינה נגדעה, וזאת מבלי שברוסיה מתנהלת חקירה כלשהי נגד המבקשת או נגד פוטוצקי. המבקשת קובלת על כך שעל סמך חשדות בלבד בהליך טרום משפטי, בוטלו חזקת החפות וזכות הקנין שלה.

7.בתגובתה, טוענת המשיבה כי באשר לטענה שנציג המדינה שהתיצב לא יכול היה להשיב לערעור ולפיכך היה דין הערעור להתקבל - הרי שהמקום להעלותה, אם בכלל, היה במהלך ההליך בבית המשפט המחוזי. עוד טוענת המשיבה כי אם נפל פגם כלשהו בהחלטה הרי שהוא נרפא בהחלטת בית המשפט שדחה את בקשת המבקשת לגופה בהחלטה מנומקת. עוד טוענת המשיבה, בין היתר, כי כיוון שבית המשפט המחוזי קבע שיש יסוד מוצק להניח כי הכספים המופקדים בחשבון לא שייכים למבקשת ואף לא לפוטוצקי, ויש יסוד סביר לקבוע כי לפחות לכאורה שייכים כספים אלה למדינה זרה, אין עיקול הכספים נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד טוענת המשיבה כי כיוון שמדובר בעיקול הכספים בלבד ואין החלטה שהכספים בחשבון הבנק אינם של העוררת, הרי שאין מדובר בהחלטה המסיימת את הדיון בעניינה של המבקשת. לבסוף טוענת המשיבה כי המבקשת לא ניצלה את זכותה להגיש תצהיר המבהיר את ההיבטים העובדתיים של עתירתה בענין ביטול הצו ונותן הסבר המניח את הדעת באשר להמצאות הכספים בחשבון.

8.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וביתר המסמכים שלפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור תינתן, בעת שבית משפט זה יושב לדין כערכאה שלישית, רק מקום בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית מיוחדת. (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). במקרה שלפני לא התעוררה שאלה כזו. מרבית טענותיה של המבקשת הן עובדתיות במהותן וחשיבותן אינה חורגת מתחום המקרה שלפני. בנוסף, אין מדובר בהליך סופי. העיקול נעשה למשך החקירה, המתנהלת עדיין. המבקשת לא עשתה מאמצים להוכיח כי אינה "אשת קש" כפי שאכן נטען על ידי המשיבה, למרות שיכלה להגיש תצהיר, אם לא להגיע בעצמה לדיון. בנסיבות אלה, אין מקום אלא לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

הבקשה נדחית.