רע"פ 6517/06 סרגיי מחטקוב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בקרית-גת (ת.פ 446/05) בגין עבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.8.04 נסעו המבקש ואחיו ויטלי (להלן: ויטלי) ברכבו של ויטלי על כביש 40 מדרום לצפון. כ-10 ק"מ אחרי צומת בית קמה נהג ויטלי כך שעקף את רכבו של דודו מגרה (להלן: המתלונן) מצד ימין, האט את נסיעתו עד כדי עצירה מוחלטת וגרם לעצירת רכבו של המתלונן ורכבים נוספים שנסעו בסמוך אליהם. מיד ובסמוך יצאו המבקש וויטלי מן הרכב. המבקש הגיע לכיוונו של המתלונן וחבל במתלונן חבלה חמורה, כך שאחז בבגדיו, נשך אותו באפו וטלטל את אפו לכמה שניות קדימה ואחורה. כתוצאה מהתקיפה נתלשה חתיכה מאפו של המתלונן שנזרקה על הכביש בסמוך לרכבו של המתלונן. כתוצאה ממעשיו של המבקש נזקק המתלונן להשתלה והוא אושפז בבית-החולים. ביום 12.10.04 עזב המבקש את הארץ וחזר רק ביום 8.3.05.

בית-משפט השלום בקרית-גת (כבוד השופטת נ' נצר) הרשיע את המבקש - על-פי הודאתו- בעבירה של ביצוע חבלה חמורה וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל וכן הורה על הפעלת עונש מאסר מותנה בן שנתיים באופן שבו שישה חודשים מתוכם ירוצו בחופף. כך, שעונשו הכולל של המבקש עמד על 30 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הטיל בית-משפט השלום על המבקש עונש מאסר על-תנאי של 12 חודשים לתקופה של שלוש שנים מעת שחרורו מן המאסר והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירה של אלימות מסוג פשע.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע.

בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל, סגנית-הנשיא ר' אבידע והשופט י' אלון) קיבל את הערעור בקובעו, כי מדובר במקרה מזעזע אשר במהלכו גרם המבקש למתלונן נזק איום ונורא. הפגיעה במתלונן הייתה קשה ביותר והוא עבר ועדיין עובר סבל מתמשך בטיפולים שונים. בנסיבות הנ"ל עונש המאסר שהוטל על ידי בית-משפט השלום, אינו הולם בשום פנים ואופן את חומרת העבירה ולא נמצא כל נימוק מדוע עונש המאסר על תנאי, של שנתיים, שהוטל על המשיב בת.פ 40146/99 לא הופעל באופן מלא. אי לכך, הטיל בית-המשפט המחוזי על המבקש ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל וכן הפעיל באופן מצטבר את עונש המאסר על תנאי של שנתיים במצטבר, כך שבסך הכול ירצה המבקש שש שנות מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין של בית משפט השלום נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי הפער המשמעותי בין העונשים אשר נגזרו עליו בכל אחת מן הערכאות הקודמות הוא המצדיק מתן רשות ערעור בנסיבות העניין. לטענתו, בית-המשפט המחוזי התעלם מן העיקרון בדבר אי-מיצוי הדין עם הנאשם בערכאת הערעור וגזר עליו עונש שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה.

מנגד, טוענת בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). זאת ועוד, בית-משפט חזר וקבע, כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שעניינה הוא בחומרת העונש, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. עוד טוענת בא-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, בהתחשב בחומרתה של העבירה בה הורשע המבקש וכי מפסיקתו של בית-משפט זה עולה בבירור, כי עצם פער הענישה שנוצר בין פסק-דין של שתי ערכאות אינו מהווה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירה מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

כמו כן, הלכה היא, כי עצם פער הענישה שנוצר בין פסקי-דין של שתי ערכאות אינו מהווה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור, גם אם אכן, קיים שוני בסיסי בתפיסה העונשית בין פסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות הקודמות (ראו רע"פ 10898/03 - מרדכי סולימאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. מדובר במקרה חמור ביותר של אלימות אשר העונש בגינו צריך היה לבטא את מלוא חומרתה של העבירה. בנסיבות ביצוע העבירה, העונש שהטיל בית-משפט השלום היה קל יתר-על-המידה ולא הלם כלל את חומרתה של העבירה. פסיקתו של בית-המשפט המחוזי אשר סבר, כי יש להחמיר בעונשו של המבקש במידה ניכרת, תיקנה את המעוות ואינני רואה לנכון להתערב בקביעה זו לנוכח חומרת מעשיו והרשעותיו הקודמות של המבקש שעניינן בעבירות העוסקות באלימות.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.