רע"פ 6541/05 נעם פדרמן נ. מועצתם טיבי

המבקש, נעם פדרמן, הגיש קובלנה פלילית כנגד המשיב, מועתצם טיבי. על-פי הנטען בקובלנה, תקף המשיב את המבקש בבית-משפט השלום בירושלים, לאחר שהאחרון הטיח בחבר הכנסת אחמד טיבי – שמשפטו התברר שם באותה העת – כי הוא "רוצח" ו"מחבל". במקום פרצה תגרה, וכתוצאה מכך נשברה ידית משקפיו של המבקש.

בית-משפט השלום מצא כי התגרה שפרצה הייתה תוצאתה של פרובוקציה מצדו של המבקש, וכי גרסתו של המשיב, על-פיה פעל מתוך הגנה עצמית, לא נשללה כליל. נוסף על כך, מצא בית-משפט השלום כי עומדת למשיב הגנה מהותית מכוחה של הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), היא הגנת זוטי דברים, וכך נימק בית משפט השלום את החלטתו:

"... [המבקש] הוא זה אשר היה היוזם והכוח המניע... מאחורי התגרה שפרצה באולם בית המשפט. הוא זה אשר, ללא כל פרובוקציה כנגדו, פנה לעבר מר טיבי וקרא לעברו 'רוצח'. [המבקש] ידע גם ידע, או היה צריך לדעת, מה עלולים לגרום מעשיו... בנסיבות המיוחדות של המקרה פרוץ התגרה לא היה אלא תוצאה די מסתברת מהשימוש הלא מושכל והמתגרה שעשה [המבקש] בזכויותיו. כאמור, אין באמור כדי להצדיק בצורה כלשהי את מעשיהם של אלו שתקפו את [המבקש]. ואולם בהתחשב בכך, שלא יכולה להיות מחלוקת כיום, שלא [המשיב] היה התוקף העיקרי, אלא לכל היותר משתתף שולי בתגרה לאחר שפרצה, ובהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו, אף אם הייתי רואה במעשיו של [המבקש] מעשה פלילי, הם בעיני בבחינת 'זוטי דברים'" (עמ' 5 לפסק הדין).

המבקש לא השלים עם הכרעת דינו של בית משפט השלום, ועל כן ערער עליה בפני בית המשפט המחוזי. זה האחרון קיבל את הערעור לאחר שצפה בקלטת אשר תיעדה את האירוע ומצא – בניגוד לממצאו של בית משפט השלום – כי ניתן לזהות בה את המשיב כשהוא מרים "יד קפוצה בתנועה תקיפה" לעברו של המבקש. לאור זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב ביצע עבירת תקיפה. בנוסף, נקבע כי התיק יוחזר לבית-משפט השלום, לצורך הכרעה בשאלה האם ראוי להימנע מהרשעת המשיב.

בהתחדש הדיון בפני בית-משפט השלום, עתר המבקש להשתתו של עונש מאסר ומאסר מותנה על המשיב, וכן לחיובו בתשלום פיצויים. בית-משפט השלום מצא כי בנסיבות המקרה ראוי להימנע מהרשעת המשיב, ותחת זאת חייבו לחתום על התחייבות כספית בסך 2000 ש"ח להימנע מביצוע העבירה נושא הקובלנה במשך שנה.

אף זו הפעם התקשה המבקש להשלים עם פסק-דינו של בית-משפט השלום, ועל כן שב ושטח את השגותיו בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט קבע, כי אין מקום לשנות מהחלטתה של הערכאה הראשונה, ככל שהדברים אמורים בהחלטתו להימנע מהרשעת המשיב; בד בבד, מצא כי יצאה מלפני בית-משפט השלום שגגה, כאשר הסתפק בחיוב המשיב להימנע מביצוע עבירה, בניגוד להוראות סעיף 1(2) לפקודת המבחן (נוסח חדש) התשכ"ט-1969 וסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, המתנים החלטה בדבר הימנעות מהרשעה בתנאים שונים, אותם לא קבע בית-משפט השלום. מטעם זה, הטיל בית המשפט המחוזי על המשיב, בנוסף, שירות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות.

כעת עותר המבקש לקבלתה של רשות לערער, נוכח מה שנראות לו כשגיאות וטעויות להן נתפס בית המשפט המחוזי בהכרעתו. אולם, לאחר שעיינתי באותן השגות לא מצאתי כי התקיימה בהן עילה המצדיקה מתן רשות ערעור. הלכה היא כי רשות זו אינה ניתנת אלא במקרים המעלים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית בעלות חשיבות כללית, החורגת מנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. עניינו של המבקש – חרף הניסיון לשוות לו אצטלה משפטית – אינו יותר מניסיון להשיג בשנית על חומרת העונש שהושת על המשיב, ולא לכך נועד ערעור בגלגול שני.

הבקשה נדחית.