רע"פ 6558/02 שווקי תיסיר נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בבית-משפט השלום בירושלים בעבירות

של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, גניבה, סחיטה באיומים והחזקת סכין שלא כדין. זאת, לאחר שבין היתר, תקף המבקש אדם (להלן: המתלונן), שסירב לתת לו כסף, היכה אותו במקל, בעט בו, גרם לו לחבלה של ממש, וגנב ממנו סך של 8,000 ש"ח. לאחר מכן, אף איים המבקש על המתלונן, כשסכין בידו, כי יבטל את התלונה שהגיש נגדו. בעת שביצע את המעשים היו תלויים ועומדים נגד המבקש שני עונשי מאסר על-תנאי בגין עבירות אלימות ורכוש.

בית-משפט השלום – בציינו את חומרת מעשיו של המבקש, את עברו הפלילי, ומנגד את נסיבותיו האישיות, ובכללן היותו סוכן משטרתי בעבר – גזר עליו 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-7 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים. כן הפעיל בית-משפט השלום את עונשי המאסר על-תנאי, בני עשרה חודשים ו-24 חודשים, שהיו תלויים ועומדים נגד המבקש, באורח חופף לעונש המאסר בפועל שהושת עליו.

המדינה הגישה ערעור על קולת העונש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בקובעו כי בית-משפט השלום לא נתן ביטוי עונשי הולם לנסיבות ביצוע העבירות ולתעוזתו של המבקש; כי למבקש 13 הרשעות קודמות בעבירות רכוש, סמים, מרמה, אלימות ושוד מזוין, אשר בגין חלקן ריצה תקופות מאסר בפועל; כי הפעלת שני עונשי המאסר על-תנאי בחופף משמעה מסר שלילי למבקש ולעבריינים אחרים; כי התנהגותו של המבקש מהווה סכנה ממשית לציבור; וכי הרחקתו מן הציבור מחויבת בנסיבות העניין. על-כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי עונש המאסר על-תנאי בן 24 החודשים יופעל באורח מצטבר לעונש המאסר בפועל שהושת על המבקש, כך שבסך-הכל ירצה 48 חודשי מאסר בפועל. בשל נסיבותיו האישיות של המבקש לא הפעיל בית-המשפט המחוזי במצטבר גם את עונש המאסר על-תנאי בן עשרת החודשים.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגידרה טען המבקש, כי החלטת בית-משפט השלום להפעיל את המאסרים המותנים באורח חפוף הייתה סבירה, וכי על-כן לא היה מקום להתערב בה. עוד נטען, כי העונש שהוטל על-ידי בית-משפט השלום אינו חורג מרמת הענישה המקובלת במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור, וכי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש ובהיותו אסיר טעון הגנה.

מנגד טענה המשיבה, כי העונש שהטיל בית-המשפט המחוזי על המבקש הינו הולם, כי בית-המשפט המחוזי לא מיצה את הדין עם המבקש, כאשר לא הפעיל במצטבר גם את עונש המאסר על-תנאי הנוסף, וכי נסיבותיו האישיות של המבקש עמדו לנגד בית-המשפט המחוזי בקבלו את הערעור.

יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור. שכן, כידוע, טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אינן מקימות כשלעצמן עילה לדיון בגלגול שלישי. ראו בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם; ניתן בתאריך 13.8.91). לאחר שעיינתי בטענות המבקש, לא מצאתי כי יש מקום לסטות מכלל זה במקרה שבפניי.

מעבר לדרוש יוער, כי נוכח הנסיבות החמורות של המעשים בהם הורשע המבקש, עברו הפלילי המכביד, והעובדה כי עונשי המאסר שריצה בעבר לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע עבירות נוספות, החלטת בית-המשפט המחוזי להפעיל את אחד מעונשי המאסר על-תנאי באורח מצטבר הינה סבירה, ולא מצאתי מקום להתערב בה .

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.