רע"פ 6599/08 יוסרי מסארווה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בפתח-תקוה (פ 2168/05), בגין שני אישומים בעבירת חבלה במזיד בצוותא, לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), עבירת ניסיון גניבת רכב בצוותא, לפי סעיף 413ב בצירוף סעיפים 29 ו- 25 לחוק העונשין, עבירת הסגת גבול כדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין, עבירת גניבת רכב בצוותא, לפי סעיף 413ב בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין ועבירת החזקת מכשירי פריצה בצוותא, לפי סעיף 413ז בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין.

על פי הנטען באישום הראשון לכתב האישום, בתאריך 23.1.2005, בשעה 00:00 או בסמוך לכך, הגיע המבקש, יחד עם אחר, למגרש חניה פרטי בקיבוץ עינת, הפך את החלק הקדמי של משאית אשר בבעלות המתלונן וניתק את צינורות השמן. בנסיבות אלו, ניסו המבקש והאחר לגנוב את המשאית בצוותא. על פי הנטען באישום השני לכתב האישום, בהמשך, גנב המבקש בצוותא עם אחר משאית אחרת אשר בבעלות המתלונן, בכך ששבר את החלון האחורי, נכנס לתוכה, ניתק את מערכת ההתנעה ונסע מן המקום. המבקש אף שבר את מנעול הדלת הימנית, את הפנס השמאלי האחורי ואת מגן השמנים במשאית ובחזקתו נמצא מפתח צינורות המשמש לשם פריצה לרכב בהעדר כל הסבר סביר להימצאותו בחזקתו.

ביום 31.5.2005 הרשיע בית משפט השלום בפתח- תקוה (כבוד השופטת נ' דיסקין) את המבקש, על בסיס הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירות אשר יוחסו לו.

ביום 28.2.2006, אחר שהתבקש צירופו של תיק נוסף (פ 5209/05, בבית משפט השלום בתל-אביב, להלן: תיק הצירוף ), הורשע המבקש על סמך הודאתו אף בעבירת גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין. בהתאם לעובדות כתב האישום בתיק הצירוף, בשעות הלילה גנב המבקש טרקטור בבעלות אחר, בכך שהעמיסו על גרר ונסע מן המקום, הכל במטרה לשלול את הטרקטור מבעליו שלילת קבע. המבקש נתפס אחר שניסה להעביר את הטרקטור לשטחי הרשות הפלסטינית במחסום בקלקיליה.

ביום 3.5.2007, גזר בית משפט השלום בפתח- תקוה על המבקש 10 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור כל עבירת רכוש מסוג פשע וזאת למשך 3 שנים, 7 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור כל עבירת רכוש מסוג עוון וזאת למשך 3 שנים, 6 חודשי פסילה בפועל מלקבל ו/או להחזיק רישיון נהיגה ו- 7 חודשי פסילה על תנאי מלקבל ו/או להחזיק רישיון נהיגה, כשהתנאי הוא כי לא יעבור כל עבירה בה הורשע וזאת במשך 3 שנים.

על גזר דינו של בית משפט השלום בפתח- תקוה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 1704-11-07). ערעור המבקש הופנה כנגד חומרת עונש המאסר בפועל גרידא. ביום 14.7.2008, דחה בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד סגני הנשיא א'

טל , ז' כספי , וכבוד השופט מ' פינקלשטיין ) את הערעור, אחר שלא מצא כי יש בעונש המאסר בפועל שהושת על המבקש משום סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע, שיש בה כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בו.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה שב המבקש וטוען כנגד חומרת עונש המאסר בפועל שהושת עליו. נטען, כי טעו הערכאות קמא משלא נתנו משקל מספק לנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו, בין היתר: המלצת שירות המבחן להסתפק בהעמדתו במבחן למשך תקופה בת שנה, העובדה כי הוא הודה בעבירות אשר יוחסו לו ואף צירף תיק נוסף, באופן שנחסך בכך זמן שיפוטי יקר, עברו הפלילי הלא מכביד, והעובדה כי מאז הרשעתו בדין מצוי הוא במהלכו של הליך שיקומי, עובד למחייתו ומפרנס את שני אחיו הצעירים אשר התייתמו מאם ואב. לגישת המבקש, יש בנסיבות אלו כדי להצדיק בעניינו את העדפת אינטרס השיקום על האינטרס בהרתעת הרבים, באופן שיבוטל רכיב עונש המאסר בפועל שהושת עליו.

בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהושת עליו.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור ולעיכוב ביצוע העונש אשר הושת על המבקש. לגישת המשיבה, אין הבקשה מגלה כל עילה למתן רשות לערעור שני ואף אין בעונש שהושת על המבקש משום סטייה ניכרת ממדיניות הענישה, אשר יש בה כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש שהושת עליו. אף לגופו של עניין סבורה המשיבה, כי דין הבקשה לדחיה. זאת באשר העונש שהושת על המבקש מאזן כראוי בין הנסיבות לקולא ולחומרה המתקיימות בעניינו של המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון כבר בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין הרשות לערעור שני ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת

חניון חיפה ). בענייננו, לא טען המבקש לקיומה של שאלה עקרונית שכזו בעניינו ואין הבקשה מגלה כל עילה לקיום דיון ב"גלגול שלישי".

יתרה מכך, בקשת רשות הערעור מופנית רובה ככולה כנגד חומרת עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש. הלכה היא, כי טענות כנגד חומרת העונש, כשלעצמן אין בהן כדי להקים עילה למתן רשות לערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות העניין, איני מוצא כי יש בעונש שהושת על המבקש משום סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אותן ביצע, אשר יש בה כדי להצדיק מתן רשות לערעור. מטעמים אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

עיון בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי מלמד, כי לנגד עיניהן עמדו כלל השיקולים לחומרה ולקולא המתקיימים בעניינו של המבקש.

הערכאות קמא עמדו על החומרה היתרה בעבירות בהן הורשע המבקש ובנסיבות ביצוען. בין היתר, האפקט המצטבר בביצוע העבירות, העובדה כי המבקש נתפס בעודו מנסה להעביר את הטרקטור לשטחי הרשות הפלסטינית, העובדה כי יש בגניבת רכבים כדי לגרום נזק לכלל ציבור הנהגים בדמות הגדלת פרמיות הביטוח והנזק הנגרם לחקלאים בגין גניבת ציוד חקלאי המשמש לפרנסתם. מנגד, ייחסו הערכאות קמא משקל לכלל הנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו של המבקש. בין היתר, הודאתו בעבירות אשר יוחסו לו וצירוף התיק הנוסף באופן שנחסך זמן שיפוטי יקר, נסיבות חייו האישיות הקשות והמלצת שירות המבחן החיובית בעניינו, ממנה אף עולה כי המבקש מצוי במהלכו של הליך שיקומי חיובי.

בנסיבות אלו, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, סבורני כי העונש שהושת על המבקש הינו עונש הולם וראוי, המתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים המתקיימים בעניינו.

אשר על כן, הבקשה נדחית וממילא נדחית אף הבקשה לעיכוב ביצוע העונש שהושת על המבקש.