רע"פ 6602/04 נאדר ג'בארין נ. מדינת ישראל

המבקש, נאדר ג'בארין, אחיו - מוחמד ג'בארין, וחברה לעבודות ניקיון אותה ניהלו השניים, הועמדו לדין בפני בית משפט השלום בחדרה. בכתב האישום שהוגש נגדם נטען, כי בתקופה שבין חודש יוני 2000 למרץ 2001, לא הגישה החברה שמונה דו"חות תקופתיים כנדרש, כאשר חלקם הכילו ידיעה שאינה נכונה, וחלקם הוגשו ללא תשלום המס המתחייב מהם.

ביום 4.9.2003 הודיעו הצדדים כי גיבשו הסדר טיעון, לפיו ימחק שמו של האח מכתב האישום, והמבקש יודה, בשמו ובשם החברה שבניהולו, בעובדות כתב האישום. בעקבות הסדר זה הרשיע בית המשפט את המבקש, וגזר לו שישה חודשי מאסר, שלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 60,000 שקלים.

המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, אולם ערעורו נדחה והעונש נותר על כנו. נקבע כי "מדובר בעבירות שבוצעו משך תקופה ממושכת, וחזרו על עצמן. בנסיבות אלה, היתה הצדקה מלאה להורות על מאסר לריצוי בפועל ועל הקנס".

עתה, עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור. לטענתו, נכון היה להימנע מגזירתו של מאסר בפועל לאור גילו המתקדם, בריאותו הלקויה, ומצבו הכלכלי הקשה, ולחלופין, נכון היה להמיר את המאסר בעבודות שירות. עוד טוען המבקש, כי הורשע בעבירות אותן ביצעה החברה שניהל מכוח אחריותו כמנהל בתאגיד, לפי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ז-1977, ועבירה זו הינה עבירה של אחריות קפידה, בגינה לא ניתן היה להטיל עליו מאסר. לעניין זה הוסיף המבקש וטען, כי פעל ללא מחשבה פלילית או רשלנות, ועשה ככל הניתן כדי למנוע את ביצוען של העבירות.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה, הבקשה להמיר את עונש המאסר בעבודות שירות, עלתה כבר במהלך הדיון בבית משפט השלום, ונדחתה. עוד מציינת המשיבה, כי העובדה שעד כה טרם שילם המבקש את סכומי המס בגינם הורשע, מהווה נסיבה להחמיר בעונשו, במיוחד לנוכח העובדה הנוספת שהוא כבר חטא בתחום זה בעבר.

לאחר שבחנתי את הבקשה ונספחיה, ואת תגובת המשיבה, לא מצאתי כי הוכחה עילה למתן רשות לערער. הלכה היא כי ערעור בגלגול נוסף נועד לבחון שאלות משפטיות עקרוניות, בעלות השלכה כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים המתדיינים, ולא כזה הוא המקרה שבפני בו המבקש עותר למעשה לחזור ולדון בשאלת העונש הראוי לו.

המבקש גם אינו יכול להיוושע מהטענה אותה הוא מעלה עתה לראשונה, כי העבירה בגינה הורשע היא עבירה של אחריות קפידה, ולפיכך אין לדון אותו למאסר. סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 העוסק באחריות קפידה, קובע כי "לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות ". המבקש הודה בעובדותיו של כתב האישום, ובין היתר, גם בכך שהוא לא הגיש את הדו"חות התקופתיים "מתוך רשלנות לכל הפחות" (בלשון כתב האישום). בכך יצאה התביעה ידי חובתה, ובלשון רע"פ 26/97, 608 חיים לקס נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2), 673, 701, אליו הפנה בא-כוח המבקש:

"הודאה שיש בה משום הוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירות הרגילות – 'מחשבה פלילית' או 'רשלנות' - יש בה ממילא כדי לבסס יסודות אלה לצורך הטלת מאסר בגין עבירות אחריות קפידה. כן, יש להביא בחשבון, שכאשר קבע החוק כי אין להטיל מאסר אלא אם כן הוכחו מחשבה פלילית או רשלנות, לא קבע בכך את דרכי ההוכחה ולא שלל את האפשרות כי היסוד הנפשי יוכח מקו ההגנה של הנאשם או בהודייתו, כפי שיכול להיות ביחס לכל עבירה פלילית".

כך או כך, עיון בפרוטוקול הדיון של בית משפט השלום מיום 26.1.2004 מעלה, כי את נסיבותיו האישיות גולל המבקש בהרחבה באמצעות בא-כוחו ומפיו-שלו, ואותן טענות עלו גם במהלך הערעור. יתרה מכך, אף אני נתתי את דעתי לנסיבות אלו, אולם חוששני שאין באלו כדי להוביל למסקנה כי ערכאות קמא נתפסו לתוצאה שגויה, אדרבא, העונש מאזן היטב בין כל השיקולים הדרושים לעניין, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.

המבקש יתייצב לשאת בעונשו ביום כ"א באב תשס"ד (8.8.2004), עד לשעה 11:00, בבית המשפט המחוזי בנצרת.