רע"פ 6611/09 סימון שוקרון נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הודה בפני בית משפט השלום בקריית-גת באי-דיווח אמת על הכנסותיו, דבר שגרר התחמקות מתשלום מס ערך מוסף בהיקף של כ-400,000 ש"ח. בעקבות הרשעתו, נדון המבקש לשמונה חודשי מאסר, עשרה חודשים מאסר על תנאי, וקנס בסך 7,500 ש"ח. הן המשיבה והן המבקש ערערו על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, וזה העמיד, בדעת רוב, את תקופת המאסר בפועל על חמישה-עשר חודשים. יתר רכיביו של גזר-הדין נותרו על כנם. ההחמרה בעונשו של המבקש נבעה מהשקפתם של שופטי הרוב כי היקפן הכלכלי של העבירות והענישה הנוהגת מחייבים החמרה זו.

2.

בבקשה שלפני טוען המבקש, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שתי שאלות עקרונית. האחת, בדבר השתתה של ענישה מחמירה במצב בו חלף זמן רב מאז מועד ביצוען של העבירות, כפי שאירע בענייננו; והשנייה, שאלת השתתה של ענישה מחמירה בשל קושי כלכלי בהשבת כספים לרשויות המס. עוד הוא טוען, כי העונש שהוטל עליו חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת על פי הלכות שיצאו מלפני בית משפט זה.

3.

אין בידי להיעתר לבקשה. חרף הניסיון לשוות להשגות המבקש צביון עקרוני - כללי, הן עוסקות בסוגיה פרטנית של חומרת העונש, ובה בלבד. והרי ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בחנתי את טענות המבקש לגופן, וגם בהן לא מצאתי ממש. טענת השיהוי בסיומם של ההליכים לא בא זכרה בהליך בפני בית משפט השלום, והיא נטענה לראשונה בשלב הערעור. בית המשפט המחוזי התייחס לשיקול זה, אולם סבר כי אף אם חלף זמן ניכר ממועד ביצוע העבירות, המבקש עצמו תרם לכך כאשר ניתנו לו דחיות לצורך סילוק מחדליו לרשויות המס, והוא נמנע מלהתייצב לדיונים שנקבעו בעניינו, עד אשר היה צורך להוציא נגדו צו הבאה. גם ביתר טענותיו של המבקש לא מצאתי עילה לקיומו של ערעור נוסף, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.