רע"פ 6612/09 יצחק אזולאי נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית המשפט השלום בקריות (תיק פ' 407/07) בגין עבירה של תקיפת קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ב'(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 25.12.2005 בשעות הערב ירק בנו הקטין של המבקש, אשר היה אז כבן חמש, על פניו תוך כדי משחק. בתגובה איים המבקש על בנו כי ישרוף לו את השפתיים. בהמשך הלך המבקש למטבח, נטל סכין, חיממה על גז דולק ואז הצמידה לעורפו של בנו כך שנגרמה לו כוויה.

ביום 2.1.2008 הרשיע בית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת א' קנטור ) את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו. המבקש נשלח לשירות המבחן על מנת שיוכן תסקיר בעניינו.

ביום 24.2.2009, לאחר מספר דחיות שניתנו לצורכי המשך המעקב על ידי שירות המבחן, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. במסגרת שיקוליו ציין בית המשפט כי התסקירים שהגיש שירות המבחן בעניינו של המבקש היו חיובים בעיקרם וציינו את מאמציו להשתלב בתוכניות שיקום וטיפול כמו גם את מאמציו בחינוך ילדיו והקשר החזק שלו עימם. לפיכך המליץ שירות המבחן כי בית המשפט

יימנע מהשתת מאסר בפועל על המבקש ויסתפק בעונש של מאסר על תנאי, וכן קביעת צו פיקוח ממושך עם תנאי מיוחד של המשך הטיפול והמשך שיתוף פעולה עם היחידה למניעת אלימות. כמו כן צוינו נסיבותיו הבריאותיות של המבקש אשר בילדותו התגלתה אצלו מחלת הנפילה, כי הינו נכה צה"ל בשיעור של 55%, ואף שהיה חולה במחלת סרטן ממנה נרפא. מנגד ציין בית המשפט

את חומרתן היתרה של העבירות, ובמיוחד בהתחשב בגילו הצעיר של הילד. כן צוין כי למבקש עבר פלילי מכביד של עבירות אלימות, איומים, הפרת הוראה חוקית, היזק לרכוש במזיד, זילות בית משפט, מעשה מגונה וניסיון לתקיפת בת זוג, כאשר מ דובר בהרשעות בין השנים 1980 ו-2002. בגין עבירות אלו הוטלו על המבקש בעבר עונשי מאסר מותנים, והוא אף ריצה מאסר בעבודות שירות. בשקלול גורמים אלו, ציין בית המשפט

כי מעשי המבקש מחייבים קביעת מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח. העונש נקבע ל-6 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; וצו מבחן לתקופה של שנה לאחר שחרורו.

חרף לשון גזר הדין, לפיה היה אמור המבקש לרצות את המאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, ביקש בא כוחו כי הוא יופנה לממונה על עבודת השירות על מנת שיחווה דעתו בעניינו, ו בית המשפט הסכים לבקשה.

ביום 26.3.2009 ניתנה החלטה של בית משפט השלום, בגדרה הבהיר כי קביעתו בגזר הדין כי המבקש ירצה את עונשו מאחורי סורג ובריח באה אך בשל העובדה שלא הובעה הסכמה מצידו לרצותו בעבודות שירות. לפיכך, ובהתחשב במצבו הרפואי של המבקש נקבע ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות.

המשיבה ערערה על קולת העונש בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"ג 4109-04-09).

ביום 28.7.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבודת השופטים ש' שטמר , ע' גרשון ו א' קיסרי ), בגדרו נקבע כי המאסר ירוצה מאחורי סורג ובריח. נקבע כי בכף החומרה מצויים חומרתה של העבירה ובמיוחד נסיבותיה, ביצועה על ידי הורה לילדיו, וכאשר אין מ דובר

באובדן שליטה רגעי אלא בפעולה מחושבת של חימום הסכין ואז הנחתה על עורף הילד. עוד ציין בית המשפט

המחוזי את עברו הפלילי המכביד של המבקש. מנגד ראה בית המשפט כנסיבות להקלה, את המלצותיו של שירות המבחן, את משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ואת ההליך השיקומי בו החל. בשקלול הדברים קבע בית המשפט כאמור כי בהתחשב באלו, אין הוא מגדיל את עונש המאסר, אף שלכאורה ראוי היה להחמיר יותר, אך יחד עם זאת קבע כי המבקש ירצה את תקופת המאסר שהושתה עליו, היינו שישה חודשים, מאחורי סורג ובריח.

מכאן הבקשה שבפניי, שבצידה אף בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בגדרה טוען בא כוח המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי כשנתן משקל מופרז לחומרת העבירה והפחית בחשיבותו של האינטרס השיקומי, וכי בית משפט זה אף חרג מתפקידו כערכאת ערעור ושם עצמו בנעליה של הערכאה הדיונית. לשיטתו, מעוררת הבקשה שאלה אנושית ומצפונית ממדרגה ראשונה המצדיקה את מתן רשות הערעור. לגופם של דברים נטען כי המ דובר

במבקש אשר החל, לראשונה בחייו, בהליך שיקומי מקיף ומוצלח אשר אף הוביל להמלצת שירות המבחן שלא להשית עליו עונש מאסר בפועל ובכך לקטוע את השיקום באיבו באופן שאך יזיק הן למבקש, אשר זה לו מאסר ראשון, והן לציבור אשר אף לו אינטרס מובהק בשיקום. עוד נטען כי לא נלקחה בחשבון הפגיעה הצפויה לילדי המבקש שיאלצו להינתק ממנו לתקופה ממושכת. כן נטען כי אף בנסיבותיו האישיות החריגות של המבקש, הרקע הרפואי שלו והעובדה כי חרף נכותו הוא המטפל באימו בת ה-85, ניתן לראות נימוק להמיר את ריצוי העונש לעבודות שירות.

עיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ונחה דעתי כי דינה להידחות, אף מבלי שאבקש את תגובת המשיבה.

פעמים רבות הובהר כבר בהחלטותיו של בית משפט זה, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). מקובלת עלי אמירתו של בית המשפט המחוזי כי ככל שישנה סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש הרי שהיא על דרך ההקלה ולטובתו. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. אין חולק כי הליך השיקום והטיפול חשוב הוא ורצוי הן לטובתו של המבקש עצמו והן לתועלתה של החברה ככלל. יחד עם זאת שיקול זה אינו השיקול היחיד העומד בבסיס מלאכת גזירת הדין. השיקול המרכזי בעת גזירת עונשו של אדם חייב להיות קביעת עונש ראוי והולם למעשים בהם הואשם והורשע. בחינת נסיבותיו של המקרה דנן מלמדות כי המ דובר בעבירות חמורות ביותר, כאשר המבקש באופן קר רוח הלך למטבח ביתו וחימם סכין על גז הכיריים עד אשר התלהטה ואז הניחה על עורפו של בנו רך השנים, וכל זאת בשל יריקה בפניו תוך משחק. קשה לתאר את מידת הזעזוע ממעשים מעין אלו, אף אם, ואולי אף במיוחד אם, בדמיונו של המבקש נקט הוא בצעד זה כצעד "חינוכי". יתר על כן, כאמור אין זו מעידה ראשונה של המבקש אלא לאורך שנים ארוכות נהג הוא לתת ביטוי אלים לכעסיו ולו הרשעות רבות קודמות, עיקרן בעבירות של אלימות. מה גם שמתסקיר שירות המבחן האחרון שהוגש בפני בית המשפט המחוזי עלה כי עדיין מתקשה המבקש לקחת אחריות מלאה על מעשיו ולהפנימם. בנסיבות אלו, המשקל שניתן לתת להליך השיקומי שהוא עובר הינו מוגבל, חרף המלצותיו של שירות המבחן וחרף הצלחתו החלקית של ההליך עד כה. נראה כי עונשים מותנים ואף עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות שהושתו על המבקש בעבר, לא היה די בהם כדי להניאו מלחזור לדרך האלימות. בנסיבות אלו נכון קבע בית המשפט

המחוזי כי אין מנוס אלא מלהשית עליו עונש של מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן, הבקשה נדחית וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.