פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
6624/14
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מאיר בן חמו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.8.2014 בעפ"ג 35629-05-14 שניתן על ידי כבוד
השופטים: א' טל – נשיא, ב' טולקובסקי וד"ר ש' ברונשטין
בשם המבקש:
עו"ד נועם גוטמן
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעפ"ג 35629-05-14 מיום 7.8.2014 (השופטים א' טל - נשיא , ב' טולקובסקי וד"ר ש' בורנשטין ), במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום ברחובות (השופטת ע' רון ) בת"פ 25866-06-13.
2.
המבקש הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: החוק ), תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (בת זוג) לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק (שלושה אישומים), ותקיפה סתם בנסיבות מחמירות (בת זוג) לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק (שני אישומים).
3.
ביום 7.4.2014 גזר בית משפט השלום על המערער עשרה חודשי מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות אלימות או איומים בתקופה זו, וכן פיצוי של ארבעת אלפים שקלים למתלוננת. המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, וטען כי בית משפט השלום לא התחשב במידה הראויה בהליך השיקומי אותו עבר לפני מתן גזר הדין, ובנסיבותיו האישיות הקשות כפי שתוארו בתסקירי מבחן. בפסק דינו מיום 7.8.2014 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר הדין, בקובעו כי אף שאינו מתעלם מההליך השיקומי שעבר המבקש ונסיבותיו האישיות הקשות, אין בכל אלה כדי להצדיק הפחתה מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער.
4.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא העניק מספיק משקל בגזירת עונשו להליך השיקומי שעבר ועודנו עובר.
5.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
6.
בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) ומטעם זה בלבד דינה להדחות. יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל
(24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997)). מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. בית משפט השלום, בגזר דינו, התייחס לשיקולים הרלבנטיים ובכללם הצורך במדיניות ענישה מרתיעה שמטרתה למגר את התופעה הפסולה של אלימות במשפחה. בנסיבות אלה, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי אשר אינו חורג מרמת הענישה הנהוגה, וזאת אף לאחר התחשבות בנסיבותיו האישיות.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ב בתשרי התשע"ה (6.10.2014).
ש ו פ ט