רע"פ 6697/08 סבי פיצחדזה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בתל אביב – יפו (תפ 5426/06) כתב אישום מתוקן, אשר ייחס לו עבירת התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה , לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 20.7.2006, סמוך לשעה 6:00 פרץ המבקש, יחד עם אחרים, לדירת מגורים ברמת השרון וגנב רכוש, בין היתר, כרטיסי אשראי, מכשירי טלפון נייד, מצלמה דיגיטלית, מחשב כף יד, כסף מזומן וצ'ק בנק על סך 20,000 ש"ח.

ביום 28.6.2007, הרשיע בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כבוד השופט י' יצחק ) את המבקש, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירות אשר יוחסו לו.

ביום 3.6.2008, גזר בית משפט השלום בתל אביב – יפו על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל

בניכוי ימי מעצרו ו – 24 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת רכוש, למעט עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, וזאת למשך שנתיים מיום מתן גזר הדין.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (ע"פ 70407/08).

ביום 10.7.2008 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כבוד השופטים: ד' ברלינר – סג"נ, ז' המר – סג"נ ו ת' שפירא ) את הערעור, בקובעו כי בנסיבות הענין, העונש שהושת על המבקש נוטה לקולא. אף נדחתה טענת המבקש כי לא יושם בעניינו הכלל בדבר אחידות הענישה. זאת לאור הצורך לאזן בין עקרון זה לבין הצורך בהרתעה מפני עבירות רכוש ואף לאור עובדת קיומן של נסיבות אישיות ייחודיות בעניינו של הנאשם האחר, אשר היה בהן כדי להצדיק הקלה בעונשו.

מכאן הבקשה בפניי, בגדרה טוען המבקש כי טעה בית המשפט קמא משלא נתן משקל מספיק לנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו, בין היתר, חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ועד להרשעתו בדין, העובדה כי מאז קרות האירוע הוא מצוי במהלכו של הליך שיקומי ונסיבות חייו האישיות, בהן העובדה כי הוא אב לילד קטן, מצוקתו הכלכלית והעובדה כי הוא נושא בעול פרנסת משפחתו. עוד טוען המבקש בשנית כנגד העובדה כי העונש שהושת עליו ועל נאשם אחר בפרשה זהה, על אף העובדה כי נסיבות עניינו של האחרון חמורות יותר.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה ומוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )).

בענייננו, אין בקשת רשות הערעור מעלה כל שאלה עקרונית שכזו ואין היא מגלה כל עילה לקיומו של דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה.

יתרה מכך, הלכה היא כי טענות כנגד חומרת העונש כשלעצמה, אין בה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות הענין, איני מוצא כי יש בעונש שהושת על המבקש משום סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירה אותה ביצע, אשר יש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש שהושת עליו. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של ענין.

לנגד עיני הערכאות הקודמות עמדו כלל השיקולים לקולא ולחומרה המתקיימים בעניינו של המבקש.

המבקש הורשע בביצועה של עבירה מסוג פשע, שהעונש המירבי הקבוע לצידה עומד על 7 שנות מאסר. לא זאת אף זאת, מפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי עולה, כי למבקש עבר פלילי בעבירות רכוש, כי העבירה בה הורשע בוצעה על רקע שימוש בסמים וכי מתסקיר שירות המבחן עלה כי המבקש עדיין עושה שימוש בהרואין באופן שקיימת מסוכנות להישנות העבירה. בנסיבות אלו, סבורני כי העונש שהושת על המבקש הולם וראוי ומתחשב הוא בכלל השיקולים הרלוונטיים המתקיימים בעניינו.

אף איני מוצא כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לאזן בין עקרון אחידות הענישה לאינטרס בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות רכוש, אשר הפכו זה מכבר ל"מכת מדינה". זאת אחר שכבר נפסק בעבר כי אין בעקרון אחידות הענישה משום עקרון על וכי יש לאזנו אל מול עקרונות חשובים אחרים (וראו: ע"פ 9792/06 סומוד עאוני חמוד נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 1.4.2007)).

מכל מקום, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, קיים שוני בנסיבותיהם האישיות של המבקש והנאשם האחר, הבא לידי ביטוי בקיומן של נסיבות אישיות ייחודיות בעניינו של האחרון, ואשר היה בו כדי להצדיק הקלה בעונשו של הנאשם האחר.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע.