רע"פ 6703/11 . עלי אלדין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 26003-06-11, כבוד השופטים י' אלרון, ד"ר

ע' זרנקין ו- מ' גלעד ) מיום 7.9.2011, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת"פ 11670-05-09, כבוד השופט י' ליפשיץ ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו ארבע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע או עוון, ארבע עבירות של זיוף בידי עובד ציבור, ארבע עבירות של תעודה כוזבת, 5 עבירות של שיבוש מהלכי משפט וארבע עבירות של מרמה והפרת אמונים. לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, המבקש, אשר עבד בתקופה הרלבנטית כמזכיר במזכירות בית משפט השלום בנצרת, סיפק אישורים כוזבים בדבר הפקדת רשיונות נהיגה לאזרחים שהיו אמורים להפקיד את רשיונם אך לא עשו כן בפועל.

ביום 12.10.2010 הגיעו הצדדים להסדר טיעון שלפיו יודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן והמשיבה תטען לעונש שיכלול רכיב של 12 חודשי מאסר. בעקבות הסדר טיעון זה, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, וביום 16.5.2011 הטיל עליו עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל, וכן ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. בגזר דינו, התייחס בית משפט השלום, בין היתר, לחומרת המעשים שביצע המבקש המחייבים ענישה מרתיעה, לכך שהפר את האמון שניתן בו ופגע באמון הציבור במערכת המשפט וכן לכך שלא מדובר במעידה חד פעמית. מבחינת השיקולים לקולה, התייחס בית המשפט לנסיבותיו האישיות של המבקש, למצבו הרפואי, לכך שהודה במעשיו וכן לכך שפוטר ממקום עבודתו. בנוסף, ציין בית המשפט כי העונש שיוטל על המבקש יהיה בגדריו של הסדר הטיעון עליו הסכימו הצדדים.

על גזר דינו של בית משפט השלום, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי לא מצא מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט התייחס לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש, וכן להסדר הטיעון המקל שנחתם עמו.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור אשר סוטה ממדיניות הענישה המקובלת. עוד טוען המבקש, כי העונש שהוטל עליו אינו סביר לנוכח נסיבותיו האישיות המיוחדות, וכי בית המשפט המחוזי התעלם ממצבו הכלכלי, הבריאותי והמשפחתי הקשה. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי בית המשפט התעלם מכך שהוא הודה במעשיו וחסך בזמן שיפוטי יקר וכן מהזמן הרב שעבר מעת ביצוע העבירה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97

רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. המבקש הגיע להסדר טיעון עם המשיבה שלפיו היא תעתור לעונש של 12 חודשי מאסר בפועל והמבקש יטען כרצונו. העונש שהוטל על המבקש הוא בטווח העונש עליו הסכימו הצדדים. בנוסף, העונש שהוטל על המבקש אינו העונש המקסימאלי שניתן היה להטיל עליו במסגרת הסדר הטיעון. זאת, כיוון שבית משפט השלום התחשב בנסיבותיו האישיות, במצבו הרפואי והכלכלי וכן בכך שהודה במעשיו והביע חרטה. בית משפט השלום איזן כראוי בין השיקולים לקולה, שהוצגו לעיל, לבין חומרת העבירות שביצע המבקש והפרתו את האמון שניתן בו על ידי מעסיקיו. לעבירות שביצע המבקש חומרה מיוחדת שכן היה בהן כדי לפגוע באמון הציבור במערכת בתי המשפט ובשלטון החוק, ואף חמור מכך – לפגוע בבטחונם של הנהגים בכבישים. לנוכח כל זאת, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אין ממש בטענותיו של המבקש ואין מקום להתערב בעונש שהוטל עליו.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לנוכח האמור לעיל – הבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש מתייתרת.