רע"פ 672/99 אריאל יהוד נ. מדינת ישראל

בפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בע"פ 1916/98, בו נדחה בדעת רוב ערעורו של המבקש על הרשעתו בביצוע עבירה של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, וכן בעבירה של שימוש לרעה בכח המשרה - עבירה לפי סעיף 280(1) לחוק - ונידון לשלושה חודשי עבודות שירות ושישה חודשי מאסר על תנאי וקנס.

1.העבירות שבהן הורשע המבקש ביחד עם שניים אחרים בוצעו ביום 17.3.96, בעת ששלושתם שרתו במשמר הגבול ואיישו מחסום באזור ראס-אל-עמוד. המבקש היה בעת הארוע מפקד המחסום.

על פי קביעותיו של בית משפט השלום בהכרעת הדין, נעצר המתלונן עם רכבו במחסום ונתבקש לצאת מהרכב כדי שייערך חיפוש על גופו. לצורך עריכת החיפוש הוכנס לקרוואן שהיה במקום. בקרוואן התרחש ארוע חמור ואלים בשני שלבים. תחילה, תקפו את המתלונן שני השוטרים שהואשמו ביחד עם המבקש, ובשלב מאוחר יותר, הגיע המבקש לקרוואן ובעט במתלונן בעיטה "קלה" ברגלו. שני שותפיו של המבקש לעבירה הורשעו בעבירות של תקיפה בצוותא חדא, בנסיבות מחמירות שגרמו חבלה של ממש, והמבקש הורשע בתקיפה סתם.

2.על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובו אושר פסק הדין המרשיע בדעת רוב. שופטי הרוב (השופטת שידלובסקי-אור והשופט גל) סברו, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לדעתם, הערעור כולו נסב על ממצאי עובדה שנקבעו לאחר ניתוח מפורט ומדוקדק של הראיות על ידי בית משפט השלום. שני שופטי הרוב בחנו את הנמקתו של שופט השלום ואת ניתוח הראיות, ובאו לידי מסקנה כי השופט קמא היה זהיר בבוחנו את עדות המתלונן ואת מכלול הראיות שתמכו בה, ולא מצאו כי היה מקום להתערב בממצאי פסק הדין ובהרשעה.

שופט המיעוט (השופט סגל) סבר, שיש להנות את המבקש מן הספק, תוך שהתערב בממצאי המהימנות שנגעו לעדותו של המתלונן, וביטל את משקלם של החיזוקים שמצא השופט קמא לגירסה המרשיעה.

בבקשה שלפני חוזר ב"כ המבקש ומפרט פגמים שונים שנפלו לדעתו בפסק דינו של בית משפט השלום, ונימוקי בקשתו מבוססים על ניתוח מפורט של הראיות שהיו בפני בית משפט השלום. עם זאת, טוען הוא, כי הערעור אינו מוסב על שאלות שבעובדה, אלא על סוגיות משפטיות שנפלה ביחס אליהן מחלוקת בין שופטי הרוב לשופט המיעוט.

3.המחלוקת בין שופטי הרוב לשופט המיעוט בבית המשפט המחוזי, נוגעת רק לשאלת קיומו של בסיס להתערבות בממצאים עובדתיים. שופט המיעוט ראה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא מטעמים שונים שפרט בפסק דינו. בעיקר התערב השופט באמון שנתן שופט השלום בעדותו של המתלונן.

בין היתר, הצביע שופט המיעוט על פגמים בהליך זיהוי הנאשמים, אף כי שאלת אופן הזיהוי היתה בעלת חשיבות מועטת, שכן לא היתה מחלוקת שהמבקש היה במועד הרלוונטי בתפקיד במחסום. כן הצביע על העדר חקירה נגדית של גירסת ההכחשה של המבקש, ועל נימוקים נוספים הנוגעים כולם למהימנות הראיות שהיו מקובלות על בית משפט קמא.

חשוב לציין, כי שופט השלום היה ער לכל הפגמים שנפלו בעדות המתלונן, הסתירות וההשלמות השונות בגירסאותיו, ואף על פי כן, קבע לאחר ניתוח מפורט ומדוקדק של העדות:

"ניתן לסכם, אם כן ולקבוע כי מדובר בעדות אמינה בעיקרה שאין מניעה עקרונית לדלות מתוכה ולו את גרעינה הבסיסי ולסמוך עליו ממצא".

ניכר מפסק דינו של בית משפט השלום, כי כל הראיות שהיו בפניו נבחנו בקפידה. פסק דין הרוב בבית המשפט המחוזי סמך את ידיו על ממצאי העובדה של הערכאה הראשונה, ולא מצא כל נימוק המצדיק חריגה מן הכלל שאין ערכאת הערעור מתערבת במימצאים עובדתיים.

4.לא מצאתי בבקשת רשות הערעור כל טעם שיצדיק מתן רשות לערעור נוסף בבית משפט זה. הבקשה מבוססת כולה על טענות שבעובדה ואיננה מעוררת כל שאלה שיש לה חשיבות ציבורית המצדיקה בירור נוסף.

ב"כ המבקש עטה לבוש מלאכותי של שאלות משפטיות המתעוררות כביכול, בפרשה זו, על עניינים שכל כולם נעוץ במישור העובדתי, והם נוגעים לניתוח הראיות.

אשר על כן, לא ראיתי להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.