רע"פ 6744/05 מיכאל פרץ נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום באשקלון, הואשם המבקש בעבירה של קבלת רכב גנוב בידיעה כי הושג בעבירה, לפי סעיף 413י לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירה של הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.

על-פי האמור בכתב האישום, בתאריך 28.9.2000, ובעת שהיה שוטר במשמר הגבול, הגיע המבקש למחסום בכניסה לרצועת עזה, כשהוא נוהג ברכב מסוג "איסוזו". לשוטר אשר ניצב במחסום הציג המבקש את תעודת השוטר שלו, ומסמכי רישוי של רכב "איסוזו" שמספרו 49-320-18 . דא עקא, על-גבי לוחית הרישוי שהוצמדה לרכב, היה רשום מספר אחר, 94-320-18. משהבחין השוטר באי-ההתאמה, הורה למבקש להעמיד את הרכב בקרבת מקום לבדיקה, אך המבקש לא שעה להוראה, והמשיך בנסיעה כשמגמת פניו לכיוון רצועת-עזה.

2.בחקירתו ובעדותו בבית-משפט השלום הסביר המבקש, כי כלי-הרכב היה אמנם בבעלותו, אך עשה בו שימוש אדם נוסף מלבדו. עם זאת, ללוחית הזיהוי הבדויה לא סיפק הסבר. באשר לאירועים במחסום טען המבקש, כי סבר בתום לב שהבדיקה הסתיימה וכי הוא חופשי לפנות לדרכו, ומשכך נכנס לזמן קצר לתחומי הרצועה, הוריד ביחידתו חייל שהיה עמו ברכב, ומיד שב לישראל.

כנגד גרסה זו העידה המשיבה את שוטר המחסום, שמסר כי המתין במקום לשובו של המבקש עד לשעות הערב, אך לשווא. השוטר, שלו היכרות מוקדמת עם המבקש, הוסיף כי כלי-הרכב עמו חצה המבקש את המחסום באותו יום, לא היה רכבו של המבקש, אותו הכיר השוטר על סמך סממניו הייחודיים, אלא רכב אחר מאותו דגם. החייל שנסע עם המבקש העיד, כי לאחר המעבר במחסום היה המבקש לחוץ מאד, ונחפז להורידו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו.

3.בית-משפט השלום (כב' השופט ר' בן-יוסף), על אף שדחה כשקרית את גרסת המבקש והאמין לגרסאותיהם של עדי המשיבה, זיכה את המבקש מן האישום הראשון. בתתו דעתו לכך שהמבקש לא היה המשתמש היחיד ברכב, סבר בית-משפט השלום כי לא הוכח במידה הנדרשת בפלילים, כי המבקש ידע על אי-ההתאמה בין מסמכי הרכב לבין לוחית הרישוי. באשר למה שארע במחסום, העלה בית-משפט השלום אפשרות כי המבקש, שהבין כי דבר מה בקשר לרכב אינו כשורה, איבד את עשתונותיו וברח מן המקום אף שלא חטא. נפסק, כי המבקש אכן הכשיל את שוטר המחסום, אולם לאור נסיבותיו האישיות שעלו גם מתסקירו של שירות המבחן, החליט בית-המשפט שלא להרשיע את המבקש אף באישום השני, ותחת זאת חייבו בשרות לתועלת הציבור, בהיקף של 200 שעות.

4.על פסק-הדין ערערו לבית-המשפט המחוזי הן המבקש, שמאן להשלים עם הקביעה כי ביצע את המעשה שיוחס לו, והן המשיבה, שטענה כי יש להרשיעו בכל הוראות החיקוק שעל פי כתב האישום. בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ) קיבל את ערעור המדינה, הרשיע את המבקש בשתי העבירות, וגזר לו 5 חודשי מאסר על-תנאי והותיר על כנו את החיוב בשירות לתועלת הציבור. בפסק-דינו, סקר בית המשפט אחת לאחת את הראיות שהציגה המשיבה, וקבע כי העובדות אשר הוכחו בערכאה הראשונה, אינן מותירות ספק בדבר אשמתו של המבקש בשני האישומים שיוחסו לו. עוד קבע, כי חומרת המעשים חייבת את הרשעת המבקש.

בבקשה למתן רשות ערעור שבפני, טוען המבקש כי בית-המשפט המחוזי, שעה שבחר להרשיעו, לא נתן את דעתו די הצורך לנסיבותיו האישיות, לעברו כלוחם משמר-הגבול ולהיעדרו של עבר פלילי. נסיבות אלה מחייבות, כך להשקפת המבקש, את ביטול ההרשעה.

דין הבקשה להידחות.

ההלכה הנוהגת היא שנאשם אשר הוכחה אשמתו, יש להרשיעו בדין. עם זאת, לכלל זה נקבעו חריגים (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3), 337), אולם אף שם הודגש כי "גם כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל לטובת הנאשם, אין לוותר על הרשעתו אלא, לכל היותר, יש לתת ביטוי לכך באמצעות הקלה בעונש ... יוצאים מכלל זה אותם מקרים חריגים שבהם הצטברות הנסיבות הקשורות בנאשם ובעבירה שעבר מצדיקה שלא להטביע בנאשם אות קלון של פליליות" (שם, בעמ' 642).

עניינו של המבקש נדון בהרחבה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר היה ער למעלותיו, אולם גם לכישלונו הבולט, כאשר ביקש לנצל את מעמדו כשוטר לביצוען של עבירות פליליות, עבירות אותן מצפה הציבור ממנו למנוע מכוח היותו איש חוק. בכך הלך בית המשפט המחוזי בעקבות ההלכה הפסוקה, וגם לאחר שהפכתי ושבתי והפכתי בנימוקי הבקשה שבפני, לא מצאתי כי המבקש הצליח להצביע על עילה אשר תצדיק בחינה נוספת של סוגית הרשעתו.

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית.