רע"פ 6758/08סימון סופר נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ' 2040/05) בגין 14 עבירות של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); 13 עבירות של מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(7) לחוק העונשין; ו-3 עבירות של ייחוד העיסוק, לפי סעיף 3(א) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים ).

כתב האישום הקיף 14 אישומים שונים המתייחסים כולם לטיפולים להארכת גובהם של המתלוננים שניתנו בקליניקה שהייתה בניהולו ובבעלותו של המבקש, "הקליניקה הרפואית ביו-אנרגיה" (להלן: הקליניקה ) ואשר הייתה ממוקמת בבניין בשם "בית הרופאים" בתל אביב. מבלי להידרש לפרטי האישומים גופם, מדובר היה במתלוננים אשר הגיעו לקליניקה שניהל המבקש עקב פרסומים שונים של הלה בכלי התקשורת בהם הבטיח הוא כי יש ביכולתו להוסיף לגובהם על ידי שיטה בשם "שיטת פלקו" (להלן: השיטה ) אותה הביא לכאורה מרוסיה. בפני חלק מהמתלוננים הציג עצמו המבקש כרופא ובפני אחרים הציג הוא עובדים שונים בקליניקה כרופאים, כל זאת ללא שהיה בכך אמת. המבקש דרש וקיבל מהמתלוננים סכומים בלתי מבוטלים מראש בעבור הטיפולים וקיבל לידיו מהם סכום כולל של כ- 153,000 ש"ח. טיפולי ההגבהה עצמם, נערכו בידי עובדים שהיו בלתי מיומנים וחסרי כל הכשרה רלוונטית. הטיפולים אף כללו את חיבורו של המטופל למכשירים, קשירת הגפיים ומתיחתן בצורה מסוכנת ופעולות נוספות, כל זאת ללא שהמטופלים עברו בדיקות רפואיות טרם עריכת הטיפולים. משנוכחו המתלוננים כי ה"טיפול" לא צלח, דרשו הם את כספם חזרה מן המבקש, כשם שהתחייב הוא, אך הלה התחמק מהשבת הכסף בטענה כי הם גבהו או כי הטיפול כשל בשל שלא מילאו אחר הוראות הטיפול.

בית משפט השלום (כבוד הנשיאה ע' בקשטיין ) הרשיע ביום 20.2.2006 את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו. במסגרת הכרעת הדין המפורטת בחן בית משפט השלום בקפידה את האישומים נגד המבקש ואת הראיות שהיו מצויות בפניו, ובהן עדויות חלק מן המתלוננים, עדויות עדים מומחים מטעם ההגנה וראיות נוספות כמו גם עדות המבקש ועדויות עדים מטעמו. בית המשפט קבע לאחר בחינה מעמיקה, כי הוכחה בפניו אשמתו של המבקש בכל העבירות אשר יוחסו לו. בין היתר קבע בית המשפט כי אף שחלק מן המתלוננים לא העידו לפניו אין בכך בכדי למנוע את הרשעתו של המבקש באישומים שנגעו להם, זאת עקב הודאתו של הלה בעובדות במסגרת כתב התשובה שהגיש. כך גם נקבע כי ניתן להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בחלק מן האישומים אף שלא נחקר לגביהם במשטרה הן בהתבסס על הודאתו במסגרת כתב התשובה שהגיש כי טיפל באותם מקרים עליהם לא נחקר והן בהתבסס על הקביעה כי לא היה בכך בכדי לגרום לו עיוות דין או לפגוע בהגנתו היות וקו ההגנה

היה כללי ורלוונטי לכלל האישומים. כמו כן נדחו טענותיו של המבקש כי לא ניתן לייחס לו ידיעה כי השיטה בה נקט אינה יעילה וכי בשל הלקונה המשפטית בעניין הסדרת טיפולי הרפואה האלטרנטיבית לא ניתן ליחס לו רשלנות או להרשיעו בעבירה על פי סעיף 3(א) לפקודת הרופאים.

ביום 19.3.2006 ניתן גזר הדין ובו הושתו על המערער 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו.

על פסק הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הן על ההרשעה והן על חומרת העונש (ע"פ 70784/06). בעניין הכרעת הדין טען המבקש מספר טענות עליהן חוזר הוא גם בבקשת רשות הערעור שבפני ומשכך אפרטן. טענתו העיקרית של המבקש נשענה על היעדרה של הסדרה חוקית לתחום של רפואה אלטרנטיבית. מכאן ביקש הוא להסיק כי לא ניתן היה לשלול את השיטה בה נקט כשיטת טיפול אלטרנטיבית כאמור ולא ניתן היה לייחס לו ידיעה כי השיטה איננה יכולה לפעול. בשל טענה זו ביקש המבקש אף להפוך את הרשעתו בעבירות של ייחוד העיסוק על פי סעיף 3(א) לפקודת הרופאים משנקבע על ידי בית משפט זה כי אין להרשיע מי שעסק בטיפול אלטרנטיבי בהתחזות לרופא (רע"פ 10709/03 רוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.7.2008)( (להלן: פרשת רוס ). נוסף לטענה זו טען המבקש כי יש לזכותו מאותן עבירות המצויות באישומים בהם לא העידו המתלוננים בפני בית משפט השלום וכן כי יש לזכותו מאותם אישומים עליהם לא נחקר הוא במשטרה. כמו כן העלה המבקש טענות שונות לעניין קביעותיו של בית משפט השלום בהקשר לכך שנתקיימה כוונת המרמה אצל המבקש, לכך שהמבקש הציג עצמו או מי מעובדיו כרופא ולכך שנקבע כי נתקיימו יסודות העבירות של מעשה פזיזות ורשלנות.

בעניין חומרת העונש טען המבקש כי יש להתחשב בכך שתחום העיסוק ברפואה אלטרנטיבית אינו מוסדר בחוק אף בהקשר זה. בנוסף נטען כי לא ניתן משקל מספיק לשיהוי שחל בהעמדת המבקש לדין ובנסיבותיו האישיות.

בית המשפט המחוזי בפסק דין מפורט מיום 7.7.2008 (כבוד סגן הנשיא ז' המר , כבוד השופט ג'ורג' קרא וכבוד השופטת ת' שפירא ) קיבל באופן חלקי את ערעור של המבקש במובן זה שזיכה אותו מאחת העבירות של ייחוד המקצוע, אולם, דחה את יתר טענות המבקש לרבות לעניין חומרת העונש. בעניין הרשעת הדין קבע בית המשפט המחוזי כי בדין קבע בית משפט השלום שאין בטענותיו של המבקש בעניין העדר ההסדרה של תחום הריפוי האלטרנטיבי בכדי להועיל לו. זאת, משנקבע כי מכלל העדויות ונסיבות העניין עולה שהמבקש לא עסק בפועל ברפואה אלטרנטיבית כלשהי אלא אך השתמש לסירוגין באצטלה של טיפול אלטרנטיבי ולסירוגין באצטלה של טיפול קונבנציונאלי על מנת להונות את המתלוננים. התנהגות זו אינה יכול לחסות תחת טענה לשיטת טיפול עלומה אשר מן הראיות אף עלה שלמבקש לא הייתה כל בקיאות או ידיעה ממשית בתוכנה וכי ספק אף האם יישמה כלל. יסוד המרמה בהתנהגותו של המערער בוסס על מגוון פרטים ובהם, הפרסומים בהם פרסם את הקליניקה ואשר הקיפו טיפול בבעיות שונות ומשונות, המצגים שהציג בפני המתלוננים כי יטופלו בידי רופאים, העובדה כי לא היה נהוג בקליניקה תעריף קבוע, זה שהחל בטיפולים עוד טרם שהגיעו המכשירים המיוחדים הנדרשים לכאורה לשיטה אותה יישם ועד אז טופלו המטופלים על ידי מטפלים באנרגיה והעובדה כי הציג את השיטה כשיטה המיושמת מזה שנים רבות ברוסיה ואף בישראל ללא שהיה בכך אמת. לכך הצטרפו העובדות כי אף במידה ומדובר היה בשיטה ממשית, מחומר הראיות עלה כי המבקש לא עבר כל הכשרה ממשית בשיטה וכי לא הייתה לו מיומנות מתאימה בהפעלתה. כמו כן, תהליך הטיפול, בו לא נערכו מדידות תקניות למטופלים טרם הטיפול והוספו טיפולים שונים אשר אין להם דבר וחצי דבר עם השיטה הנטענת, העידו גם הם כולם על כך שהמבקש לא התכוון בשום שלב לקיים את אשר הבטיח למטופלו.

בית המשפט המחוזי דחה לגופן גם את טענות המבקש בעניין הרשעתו בעבירות ביחס למתלוננים שלא העידו בבית המשפט וביחס לאישומים עליהם לא נחקר במשטרה. זאת, משקבע כי המבקש הודה בכתב התשובה שהגיש כי ביצע את הטיפולים האמורים ובכך למעשה הודה בעובדות נשוא העבירות. כמו כן נקבע כי לא היה בעובדות אלו בכדי לגרום למבקש עיוות דין או לפגוע ביכולתו להתגונן.

בעניין הרשעתו של המבקש בעבירות של ייחוד המקצוע, זיכה כאמור בית המשפט המחוזי את המבקש מאחת העבירות משנקבע כי באותו המקרה לא נטען כי הציג הוא את עצמו כרופא ומכאן שלא נתגבשה העבירה. עם זאת הותיר בית המשפט על כנן את ההרשעה בשתי העבירות הנוספות משנקבע כי במקרים אלו הציג הוא את עצמו במפורש כרופא באופן המהווה הפרה של הוראת החוק.

אף בעניין הרשעתו של המבקש בעבירות של פזיזות ורשלנות דחה כאמור בית המשפט המחוזי את טענות המבקש כי אין הטיפול שהעניק בא בגדר המונח "טיפול רפואי" כנדרש בעבירה. זאת בהתבסס על הפירוש שניתן למונח זה ב פרשת רוס . בנוסף, נקבע כי אין מדובר בעבירה תוצאתית שאינה דורשת את התממשות הסיכון וכי אין להתערב אף בקביעותיו של בית משפט השלום כי סיכון זה התקיים אשר היו מבוססות היטב על התרשמותו מעדויות המומחים שהיו לפניו בצירוף התנהלותו של המבקש, העובדה שלא היה מיומן בשיטה אותה לכאורה יישם ושלא הפנה את המטופלים לכל בדיקות רפואיות טרם הטיפול.

בעניין חומרת העונש קבע בית המשפט כי אין בטענות המבקש לעניין היעדר ההסדרה של תחום הרפואה המשלימה בכדי לסייע לו משהרשעתו אינה נוגעת כלל, על אף טענותיו בעניין, לחסר זה. כן נקבע, כי במכלול הנסיבות ולאור התנהלותו של המבקש, יש לומר על כי העונש שהוטל עליו נטה לקולא ולא לחומרה. משכך נדחה הערעור על העונש על אף שהמבקש זוכה כאמור מאחת מהעבירות בהן הורשע.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזר כאמור המבקש בעיקרן על הטענות ששטח בפני בית המשפט המחוזי. עיקר טענתו, אף בפני, היא כי לאור היעדר ההסדרה של תחום הרפואה האלטרנטיבית, לא ניתן היה לקבוע כי פעולותיו אינן מהוות טיפול אלטרנטיבי כאמור ומכל מקום לא ניתן היה לקבוע כי לא האמין ביכולתה של השיטה לסייע למטופלים וליתן את התוצאות המיוחלות. משכך, לשיטתו הרשעתו בפלילים משמעה כי כל מטפל אלטרנטיבי בישראל חשוף אף הוא להרשעה כאמור, וזאת, על ידי חקיקה שיפוטית גורפת שאין מקומה במשפט הפלילי. המבקש מדגיש כי מבין מטופליו בודדים בלבד הסכימו להתלונן כנגדו, עניין המוכיח לשיטתו כי אין שחר לקביעת בתי המשפט הקודמים כי לא היה בשיטתו דבר לבד מהונאת המתלוננים. המבקש אף חוזר על טענותיו כי לא ניתן להרשיעו בעבירות של פזיזות ורשלנות עת לא הוכח כי הטיפול שנתן נכנס כלל לגדר המונח טיפול רפואי ולא הוכח גם שנוצר בפועל סיכון כלשהו למטופליו, וכי לא ניתן לאור פסיקת בית משפט זה להרשיעו בעבירה על פי פקודת הרופאים. נוסף לכך חוזר המבקש וטוען נגד חלק מהקביעות העובדתיות שקבע בית משפט השלום ונגד עצם הרשעתו בחלק מן העבירות למרות שהמתלוננים לא העידו בפני בית המשפט.

מנגד, במסגרת הדיון שנערך בפני בבקשה טענה באת כוח המשיבה כי אין מקום ליתן רשות ערעור. ראשית, נטען כי למרות טיעוני המבקש אין השאלות שהוא מעורר לעניין היעדר הסדרת תחום הרפואה האלטרנטיבית עולות כלל בפרשה זו היות והרשעתו של העורר נשענת כולה על ממצאים שבעובדה לפיהן לא עסק המבקש בפועל כלל בטיפול אלטרנטיבי. כך, אף במידה והייתה מתקבלת ההנחה כי השיטה לה טען המבקש הינה שיטה של רפואה אלטרנטיבית, לא היה בכך לאור התנהלותו ומעשיו בכדי לשנות מהרשעתו. משכך, לשיטתה אין המקרה נכלל בגדר אותם מקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. לחילופין נטען, כי אף במידה ולא תתקבל טענה זו, בעניין העונש די בהרשעתו בעבירות המרמה כד להצדיק את העונש הקל יחסית שהוטל עליו. בעניין הרשעתו בעבירות על פי פקודת הרופאים, נטען כי שונה המצב מזה שהיה ב פרשת רוס היות וכאן התבססה ההרשעה על כך שהמבקש הציג עצמו בפני המתלוננים כרופא על אף שלא היה בכך אמת.

המבקש ביקש להגיש השלמת טיעונים בתגובה לטענות המשיבה בדיון ולשאלות שהתעוררו במסגרתו. בטיעון זה חזר המבקש וטען כי הרשעתו נחה על הקביעה כי השיטה בה נקט איננה יעילה, על אף המחלוקת בין המומחים שהעידו בבית משפט השלום, ומשכך מתעוררות השאלות לעניין הסדרתה החוקית של הרפואה האלטרנטיבית. כן הוסיף המבקש בעניין הרשעתו בעבירות על פי פקודת הרופאים, כי אף אם הציג עצמו כרופא הייתה הכוונה לרופא מתחום הרפואה המשלימה ולא כרופא אלטרנטיבי ומכאן שאין חלה פקודת הרופאים על פי פרשת רוס . בעניין מידת המיומנות של המבקש בעת מתן הטיפולים נטען כי לאור אופי השיטה לא נדרשה הכשרה ממושכת על מנת ליישמה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

מעבר לנדרש אוסיף, כי דינה של הבקשה לרשות ערעור להידחות אף לגופו של עניין. נסיונותיו של המבקש לחסות תחת הטענה כי אין מקום להרשיעו לאור היעדר ההסדרה החוקית של תחום הרפואה האלטרניבית לא יצלחו. כשם שהובהר הן על ידי בית משפט השלום והן על ידי בית המשפט המחוזי, אין זו השאלה העולה בנסיבות המקרה. בית משפט השלום, קבע, כקביעה שבעובדה ולאחר בדיקה מדוקדקת של נסיבות המקרה והראיות שהונחו לפניו, כי התנהלותו של המבקש הייתה כל כולה במטרה להונות את המתלוננים ולהוציא את כספם ולא במטרה ליתן להם טיפול ממשי, קונבנציונאלי או אחר. כפי שנקבע אף על ידי הערכאות שקדמו לי, אין האצטלה של טיפול אלטרנטיבי יכולה לשמש מחסה לכל אדם המציע "טיפול" לציבור אך בפועל אינו נוקט בכל שיטה ממשית ואין לו כוונה לעמוד בהבטחות שהבטיח. קביעות עובדתיות אלו נתמכו היטב בחומר הראיות ונלמדו הן מעדויות אותם מתלוננים שהעידו בפני בית המשפט והן מהתנהלותו הכללית של המבקש ומנסיבות המקרים, לא מצאתי בטענות המבקש בכדי לערער קביעות אלו. לא מצאתי ממש אף בטענות המבקש כי אין להרשיעו בעבירות על פי סעיף 3(א) לפקודת הרופאים. ההבחנה שערכו בתי המשפט השלום והמחוזי בין נסיבות פרשת רוס והמקרה דנן מקובלת עלי. בענייננו, המבקש הציג עצמו בשני המקרים כ"דוקטור" אף שלא היה כזה. אין לקבל את טענתו כי כוונתו הייתה דוקטור לרפואה משלימה היות ואין לכך כל תמיכה בנסיבות המקרה. נהפוך הוא, ממכלול הנסיבות, התנהלותו של המבקש, הפרסומים שפרסם ובחירתו למקם את הקלינקה במבנה "בית הרופאים" עולה כי הלה ביקש להציג עצמו לעיתים כרופא קונבנציונאלי על מנת לשכנע את המתלוננים ליתן לו את כספם.

לא מצאתי ממש אף ביתר טענות המבקש. טענות אלו נוגעות ברובן לקביעות בית משפט השלום שנשענו על ניתוח הראיות ועל התרשמותו של זה מעדויות המומחים שהעידו בפניו, אין מקום לדון בהם בשלישית בפני בית משפט זה.

בעניין חומרת העונש אציין, כי הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)).

יתרה מכך, א ף בעניין זה מסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המתוארות נוטה העונש לקולא ולא לחומרה. בית משפט השלום נתן משקל ניכר לטענות אותן העלה המבקש בעניין נסיבותיו האישיות ובעניין השיהוי שחל בהגשת כתב האישום כנגדו. אין מקום להתערב בקביעותיו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

משכך, מבוטלת החלטתי מיום 3.8.2008 לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש. המבקש יתייצב ביום 23.11.2008 לא יאוחר משעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.