רע"פ 677/99 סמי פרץ נ. מדינת ישראל

המבקש, סוחר רכב, הואשם בזיוף מסמך הקשור לשימוש ברכב ובקבלת דבר במירמה. לפי כתב האישום, ביום 5.12.93 קנה המבקש משותפות קיבוצי גוש עציון, באמצעות גזבר הקיבוצים, רכב מסוג ג'י.אם.סי במחיר של 30,000 ש"ח (להלן: הרכב). לפי הנטען, זייף המבקש את מד האוץ של הרכב, בכך שנרשם בו שהרכב נסע 103,000 ק"מ, בעוד שבפועל נסע הרכב מעל 141,000 ק"מ. ביום 22.12.93 מכר המבקש את הרכב למתלונן במחיר של 54,990 ש"ח, בעוד שאילו המתלונן היה יודע שמד האוץ ברכב זוייף, לא היה קונה את הרכב.

המבקש לא חלק על-כך שמד האוץ ברכב זוייף, אלא שטענתו היתה כי לא הוא אשר זייפו. בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' לידסקי) דחה את גירסת המבקש. בית המשפט ציין כי אמנם אין ראיה ישירה המצביעה על כך שהמבקש הוא אשר ביצע את הזיוף, אולם יש להגיע למסקנה זו, על-בסיס הראיות הנסיבתיות ודברי העדים. גזבר קיבוצי גוש עציון שמכר את הרכב למבקש, העיד כי כאשר החל בתהליך מכירת הרכב ביוני 93', היה הקילומטרג' של הרכב כ- 130,000 ק"מ. בעניין זה, היתה בפני בית המשפט ראיה נוספת. לפי הכתוב במוצג ת8/, שהינו חשבונית מוסך מיום 14.6.93, הנושאת את השם "היסטוריה לרכב" ואשר כוללת פרטים אודות הרכב, הראה מד האוץ באותו יום על 141,131 ק"מ. בית המשפט ציין כי היה "חור שחור" של כחצי שנה בכרטיס הטיפולים של הרכב, מיום 16.4.93 ועד ליום 5.12.93, בו נמכר הרכב למבקש. בתקופה זו שהה הרכב במגרש סוחרי מכוניות בתל-אביב. המבקש טען כי יתכן שהשינוי במד-האוץ, נעשה בתקופה זו. בית המשפט דחה טענה זו, בהתבססו על דברי גזבר הקיבוצים, שהעיד כי בדק את הרכב, לאחר שהגיע אליו ממגרש סוחרי המכוניות בתל-אביב (קרי, לאחר תקופת "החור השחור"). בית המשפט מצא עדות זו מהימנה, שכן לעד זה לא היתה כל סיבה שלא לדבוק באמת. לאור זאת, פסק בית משפט השלום כי הזיוף נעשה בתקופה שבין קניית הרכב על-ידי המבקש לבין מכירתו למתלונן. מתוך הגיונם של דברים, הסיק בית המשפט כי המבקש (או מי מטעמו) הוא אשר זייף את מד האוץ, שכן הרכב היה בידו באותה התקופה, והוא אשר היה בעל עניין להרויח מעיסקת המכר עם המתלונן. לאור כל זאת, הורשע המבקש בעבירות המיוחסות לו.

בית משפט השלום גזר על המבקש 5 חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים, וכן קנס כספי בסך 2000 ש"ח.

המבקש ערער על הרשעתו בפני בית המשפט המחוזי, בטענה כי בית משפט השלום התעלם מן האפשרות שזיוף מד-האוץ נעשה בעת שהרכב שהה במגרש סוחרי המכוניות בתל-אביב. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, א' בייזר וז' המר) דחה את טענת המבקש, בנימוק כי החשיבות היא במספר שהיה על מד האוץ, ביום שהמבקש קיבל את הרכב לידיו. בפני בית משפט השלום היתה עדותו של גזבר הקיבוצים, שהעיד כי בדק את הרכב לאחר שחזר ממגרש סוחרי המכוניות, ואף בדק מה הצביע מד האוץ. מעדותו של הגזבר עולה כי הוא לא הבחין בזיוף מספרים במד האוץ. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מלבד העדים שהופיעו בפני בית משפט השלום, היו ראיות נוספות, כגון: שהמבקש לא המציא את הספרים שבהם רשום הרכב, וכן שהמבקש התחמק בהודעתו במשטרה מתשובה לגבי מצב מד-האוץ, אף על פי שחזקה על המבקש כסוחר מכוניות, שרשם את פרטי הרכב, לרבות את פרטי מד האוץ. בסופו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי לא מצא פסול במסקנת בית משפט השלום, לפיה המבקש (או מי מטעמו) הוא אשר זייף את הרשום במד-האוץ. אשר על כן, הערעור נדחה.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו זה של בית המשפט המחוזי. בבקשתו, שב המבקש וטוען, בין היתר, כי שגה בית המשפט קמא כאשר הרשיעו ללא כל ראייה או עדות ישירה לכך שביצע את העבירות המיוחסות לו. לטענת המבקש, הקביעה כי מד האוץ זוייף בתקופה שבין קניית הרכב לבין המכירה על-ידו, מנוגדת לחומר הראיות, וכי בידיו ראיות חדשות המוכיחות כי עדותו של גזבר גוש קיבוצי גוש עציון, מתייחסת לתקופה שלפני מסירת הרכב למגרש סוחרי המכוניות בתל-אביב.

לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. המבקש לא פירט מה הן אותן ראיות חדשות שיש בהן, לטענתו, כדי להוכיח את חפותו, ומדוע לא הובאו ראיות אלה בפני הערכאות קמא. אין בטענה סתמית בדבר קיומן של ראיות חדשות, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. שאר הטענות שהעלה המבקש בבקשתו, עיקרן בתקיפת ממצאים עובדתיים והכרעות בדבר מהימנות עדים, שנעשו על-ידי בית המשפט קמא. אין בכך כדי לעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית מיוחדת, המצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

הבקשה נדחית.