רע"פ 6824/12 רשיד ניג'ים נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 35726-08-11, כבוד השופטים א' קולה , ד' צרפתי ו- י' בן חמו , מיום 14.2.2012).

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של פגיעה בגן לאומי. לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, בחודש יוני 2006 יצק המבקש משטח בטון במקרקעין הנמצאים בתחומי גן לאומי ציפורי-ריש לקיש והביא למקום בלוקים רבים. בחודש יולי 2009 העמיד המבקש סביב אותו משטח בטון קונסטרוקציה של עמודי ברזל ותחם אותם במשטחי פח וברזנט. כל זאת ללא היתר מרשות הטבע והגנים ותוך פגיעה בגן הלאומי.

ביום 14.7.2011 זיכה בית משפט השלום בנצרת את המבקש מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום (ת"פ 4679-08-08, כבוד סגנית הנשיא ל' יונג-גפר ). בית המשפט קבע כי המשיבה הרימה את נטל ההוכחה בדבר עצם ביצוע פעולות הבנייה וכי פעולות אלו מהוות "פגיעה" כמשמעותה בחוק. עם זאת, קבע בית המשפט כי המשיבה לא הוכיחה כי המבנה המדובר נמצא בתוך שטח הגן הלאומי. בית המשפט התייחס לכך שהמבקש נמנע מלהעיד בבית המשפט, אך קבע כי גם אם יש בכך כדי לחזק את ראיות המשיבה, אין בכך כדי לייצר ראיה עצמאית מקום שהמשיבה עצמה לא הביאה ראיה כזו. עוד קבע בית המשפט כי המשיבה מתבססת על ממצאי מכשיר GPS שהיה ברשות עד התביעה, אך היא לא הציגה ראיה בדבר אופן פעולתו של המכשיר, אמינותו ותקינותו.

על הכרעת דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי לטעמו ניתן היה לקבוע מעבר לכל ספק סביר, כי המבקש אכן ביצע פעולת בניה אסורה בתוך תחומי הגן הלאומי. עוד קבע בית המשפט כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, זאת שכן בית משפט השלום קבע כי עדותו של הפקח אמינה בעיניו וקביעתו המשפטית היא אך בגדר מסקנה שבה ניתן להתערב. בית המשפט התייחס לעדותו של הפקח, שבה, בין היתר, אמר כי הוא מכיר היטב את המקום שבו בוצעה הבנייה וכי ביקר שם פעמים רבות. בנוסף, אמר הפקח כי הצביע על מקום ביצוע העבירה בתצלום אוויר שהופק על ידי מערכת מחשוב של רשות הטבע והגנים וחתם על התצלום בנוכחות פקידה. נוכח זאת, קבע בית המשפט כי די באמרתו ועדותו של הפקח כדי לקבוע שהמבנה מצוי בתוך שטחו של הגן הלאומי ולא היה צורך במיקום מדויק, וזאת בייחוד לאחר שקבע בית משפט השלום כי הוא מאמין לעדותו. עוד קבע בית המשפט כי הפקח לא קבע את מיקומה של הנקודה על המפה לפי נקודת הציון שלה אלא על סמך היכרותו עם המקום ועל סמך ביקוריו הרבים בשטח. מעבר לכך, התייחס בית המשפט המחוזי גם לכך שהמבקש בחר שלא להעיד במהלך משפטו ולא הטיל ספק בעדותו של הפקח ויש בכך משום חיזוק וסיוע לראיות התביעה. למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט כי צדק בית משפט השלום בכך שלא ביסס את ההרשעה על סמך הנתונים שהופקו ממכשיר ה- GPS . יצוין, כי עמדה זו, בנוגע למכשיר ה- GPS , התקבלה על דעת רוב השופטים, בניגוד לדעתו של השופט ד' צרפתי, אשר ביכר להשאיר סוגיה זו בצריך עיון. סופו של דבר, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירה שיוחסה לו והחזיר את התיק לבית משפט השלום לצורך מתן גזר הדין.

ביום 5.7.2012 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, קנס בסך של 25,000 ש"ח, הפעלת התחייבות בסך 5,000 ש"ח שהוטלה על המבקש בתיק קודם, וכן התחייבות חדשה על סך של 25,000 ש"ח לתקופה של שלוש שנים.

מכאן הבקשה שלפניי, המופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, יש לקבל את הבקשה שכן קיים חשש לעיוות דין. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהרשיע אותו מבלי לעסוק בשאלת תקינותו של מכשיר ה- GPS וזאת שכן בכתב האישום מצוין המיקום הספציפי של המבנה ומיקום זה הוא חלק מהעובדות המקימות את העבירה שיוחסה לו. עוד טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלה עקרונית והיא שאלת אמינותו של מכשיר ה- GPS .

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, המבקש, על אף טענותיו לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה , ואך מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות. אמנם, המבקש התייחס במסגרת טענותיו לשאלת אמינותו של מכשיר ה- GPS , אך כאמור, בית המשפט המחוזי לא ביסס את הרשעתו על סמך הקביעה בהקשר זה ולכן לא מדובר בהלכה חדשה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. בנוסף, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק דיון בפני ערכאה זו מטעמים הקשורים לעיוות דין.

אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה די במקרה זה להסתמך על עדות הפקח על מנת להוכיח, מעבר לספק סביר, כי המבנה מצוי בתוך שטחו של הגן הלאומי. זאת, בייחוד נוכח העובדה שבית משפט השלום מצא את עדותו כעדות אמינה. בנסיבות אלה, וביניהן העובדה כי הפקח הצביע על מיקומו של המבנה בתצלום האוויר והמשיב, לעומת זאת, לא סתר גרסה זו או טען כי המבנה לא נמצא בתחומי הגן הלאומי, לא מצאתי מקום להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

לאור האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע – מתייתרת.